ומצור דבש קנד

מן הדין מעת חזרתם מללוות את המת ואין להם שום דבר שיתעכבו עברו מלהתחיל. וא"כ אם נאמר להם שעד שיקבר המת במקום הרחוק אחר ג"י אז יתחילו גם הם לדידהו הוי מילתא בלי טעמא דבר העכבה הזאת ולמה יצטערו כ"ז הזמן בעבור כבוד איש אחד. ושניא דידיה מדידהו כדבר האמור

ומה דמיון ויחס והשוואה לנדון הראב"ן והש"ך עם נדו"ד שאלה היושבים במצרים הם העתידים לקבור את אביהם בבוא ארונו לכאן. והם אשר ישתדלו בקבורתו בד בבד עם אחיהם המביא את ארון אביו מאיטלייא למצרים. היעלה על הדעת לומר שהבנים האלה אשר במצרים יתאבלו ויגמרו אבילותם בטרם יקברו את אביהם. הנשמע כדבר התמוה הזה? ואם כי מיום המיתה עד הקבורה יעברו כעשרה ימים או עשרים יום מאי הוי. ובאיזה פוסק נמצא דין זה לנהוג האבל אבילותו בטרם יקבור את אביו והוא המוכן לקברו. ואיה מצינו קצבה ומספר הימים לאנינות וסוגיין דזבחים ד"ק קראה בחיל אפי' עד עשרה ימים. וקבורת יעקב אבינו תוכיח. ובאמת כי פליאה היא בעיני על הרב המו"ץ נר"ו

ועוד זאת אתמה על כבוד הרב המו"ץ נר"ו בהוראה זו. שהרי הדבר ברור שגם הוא הורה להבן אשר הביא את ארון אביו מאיטלייא למצרים שהוא לא יתאבל כלל עד קברי את אביו שהרי מתו מוטל לפניו וכאשר הדבר מפורש במרן סעיף ב' שפסק במי שמנהגם לשלוח המת ממדינה למדינה שההולכים עמו מונין משיקבר ודין זה מוסכם הוא. וא"כ לגבי בן זה המביא את אביו אין כיסוי הארון מועיל אצלו כלום כיון שהוא עתיד לקברו בקברו. וא"כ יורנו נא מדוע לגבי שאר האחים אשר הם במצרים שגם הם עתידים לקבור את אביהם כמוהו. מדוע נשתנה דינם הם להתחיל קודם שיקברוהו. ומאי שנא הם מהאח המביא. הלא יד כולם שוה בקבורתו ביום הנועד לזה. והיאך נעשה שני הפכים בנושא אחד. הלא אב לכולם. ומעשה כולם בענין הקבורה שוים. ולמה אלו יקדימו להתאבל וזה יתאחר. האם אין זה פלא

ואעיקרא דמילתא אומר אני לענ"ד דהאידנא גם שאר קרוביו אשר נשארו באיטלייא. ולא באו אל מקום הקבורה. שאינן מתאבלים עד שיסתם הגולל. שהרי מרן בסעיף ב' העתיק לשון הרמב"ם שכתב שהשולחים המת למדינה אחרת ואינן יודעים מתי יקבר. אז מתחילים למנות משיחזירו פניהם. דוק מינא אבל אם יודעים הם בבירור איזה יום יקבר. נראה שגם הם יתחילו להתאבל עם אחיהם אשר במקום הקבורה. דהיינו משיסתם הגולל. ומנין אחד שוה לכולם. והאידנא ליכא הא שאינן יודעים מתי יקבר. שהרי מעת שיוציאוהו מאיטלייא. הלא יודעים בכיון מהלך דעת הקיטור אשר תשמור עת בואה לחוף נ"א יע"א חק ולא יעבור. ויודעים מראש באיזה יום יקבר. ואף את"ל שאין ידיעה זאת מדוייקת פן יהיה רוח סערה בים. והאניה תתמהמה יום או יומים. עכ"פ הלא רגילים האידנא להודיע לקרוביהם ע"י ידיעת הטילגראף אשר אחר שעות אחדות תגיע להם הידיעה בלי ספק וידעו גם שעת הקבורה בדיוק. וא"כ הוי דינא שידעו גם הם מתי יקבר דנראה שלא יתאבלו עד אשר יודיעום מתי נקבר. ועדיין לא מצאתי הדין מפורש בדברי הפוס' רק שמדברי הרמב"ם ומרן מוכח כן כמ"ש

ועל הטילגראף אם יש לסמוך על ידיעותיו הא מילתא כבר נפתחה בין גאוני רבני דורנו וכולם סמכו את ידיהם עליו לסמוך על ידיעותיו. אפי' לענין התיר את האשה. וכמ"ש הגאון שואל ומשיב מהדורא תליתאה ח"א ס' קצ"ד. וכן לענין אבלות הן כתב בזה הרה"ג ראש"ל סב"ד בס' לב מרפא בתשובותיו ס' ב'. וכאשר עמד ע"ז ראח"ג בס' נוה שלום ח"א בהל' שמחות אות י"ז וכן עשה הוא מעשה בעוב"י טראבלס ובעוב"י נ"א אמון יע"א. ולית דין צריך בושש. ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר. שבזמנינו נתרבה מאד שימוש בני אדם בידיעות הטילגראף. וידיעותיו הם מדוייקות ואין כאן חשש לזיוף בריות שעניני הטילגראף עומד תחת השגחת הממשלות כידוע. ובו משתמשים גם המלכים לידיעות המדינות ועסקי הממלכה. ולדידי חזה לי. כי ידיעות הטילגראפיות הס יותר בני סמכא לענין מה שהתיר הגאון חת"ס אה"ע ס' מ"ג ומ"ט וצ"ה לענין התיר עגונא בכתב הערכאות שהעיד שפ' מת וכו' וכמ"ש המעיין בד"ק. שאפי' שאלו ואלו הם כתב גוי. עכ"פ בטילגראף המודיע הוא ישראל דכשר לעדות והוא החותם על דבריו שבטילגראף והגוי מעתיק רק מה שדיבר הישראל ושולח הכתוב לבעלים ואינו מכיר לא המשלח ולא מי שנשלח אליו ומאין יש חשש לזיוף בדבר כזה. ואכמ"ל

ותבנא לדיננא בנדו"ד. כי לפי כל האמור ומדובר מפי מרנן ורבנן גדולי הפוסקים ז"ל תורה שלימה יוצאת בהינומא שאלה הבנים והקרובים אשר מצפים לביאת הארון של המת מחו"ל למצרים והם מוכנים לקברו ויודעים ברור אימת יום הקבורה ככל האמור. אין עליהם לא דין אבילות ולא דין אנינות עד שיגיע הארון. כי לענין אבילות אין להם להתאבל עד שיסתם הגולל בקבר וכסוהו בעפר. כמו שכן הדין כמש"ל. ולא דין אנינות שהרי אין במה להתעסק בכבודו עד בואו למקום קבורתו. ואין להם כעת שום אנינות שהרי אין להם שום טירדה. ורק אותו הבן אשר הוא המביא את ארון אביו למצרים ומתו מוטל לפניו והוא המשתדל בשמירתו ובטלטולו מעיר לעיר וממקום למקום עד אשר יביאוהו אל מנוחתו למצרים. הוא לבדו אנינותו ארוכה עד יום הקבורה. וכמ"ש בס' נהר מצרים בהל' אבילות סעיף ל"ג

קושטא קאי כי מדברי רבינו יונה שכתב בר"פ מי שמתו. והזכירם בד"מ ובהגהותיו לס' שמ"א סעיף. והבאנו דבריו לעיל שנושאי המת מעיר לעיר אם הוא מקום קרוב הוי כמתו מוטל לפניו ונוהג דין אונן גמור. אבל אם הוא מקום ב' ימים מותר עד שיבואו למקום קבורתו עכ"ל. וכיון שכן נראה דלהבן הזה המביא את אביו מארץ רחוקה ושוהה בדרך כעשרה או ט"ו ימים שאינו נוהג דין אנינות עד בואו למקום הקבורה. ונקל מעליו דין האנינות. וכנגד זה נחמיר עליו להיות חייב בכל מצות שבתורה. כיון שאינו אונן

וכן בקדש חזיתי להגאון נודע ביהודה מהדורא תניינא ס' רי"א בענין מת שנמסר להכתפים שפוסקת האנינות מעת המסירה וכפסק מרן ס' שמ"א ס"ג ומותרים האוננים בבשר ויין. והגאון ז"ל הוכיח מדברי הירושלמי דכיון שהותרו בבשר ויין ממילא חייבים בכל מצות שבתורה. וסיים דבריו הגאון ז"ל וז"ל. מ"מ לבי חוכך בזה. לפי שהב"י מביא משם הגה"מ. דמספקא לן אם הוא הולך עם המת בעגלה או בספינה אי דמי לנמסר לכתפים. וא"כ איכא למימר דנמסר לכתפים היינו במקום שמוליכים את המת למקום רחוק ואין האונן הולך עמהם לבה"ק. אז משנמסר לכתפים אע"פ שהמת בבית פסק האנינות. שכבר אין לו שום עסק עמו. אבל במקום שהולכים עמו הקרובים בשעת הקבורה.