ומצור דבש קנג

ומכיון שכן מוכרח אתה לומר דתירוצא קמא דתוס' דחייה בעלמא הוא ולא שבקינן ש"ס בבלי וירושלמי מקמי דחיה זו והדברים ברורים וכן כתב הראב"ע ז"ל בפירושו על התורה על פסוק זה וז"ל ויעש לאביו וכו' אחר שקברוהו כאשר אמרו קדמונינו ז"ל עכ"ל והם דברי רז"ל בתלמודינו הנז"ל. ואם הוא מקום אחר בש"ס טפי עדיף דבפשיטות ס"ל לתלמודין דמיירי אחר הקבורה. והראב"ע ז"ל היה בזמן התוספות כאשר הזכירוהו התוס' בקידושין דל"ז ע"ב ד"ה ממחרת הפסח. ואכמ"ל

אלא שעכ"ז ידענא שיד הדוחה עודנה נטוייה לדחות. כיון שאין למדין מן קודם מ"ת. דאי הוה ילפינן מיניה. הו"ל דאבילות שבעת ימים כולם דאורייתא הם. ואנן לא קי"ל הכי וכדפסק הרמב"ם פ"א מה' אבל הלכה א. וז"ל ואין אבילות מן התורה אלא יום ראשון שהוא יום המיתה ויום הקבורה. ושאר הימים אינו דין תורה. אע"פ שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל ז' ימים. ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ומרע"ה תיקן להם לישראל ז' ימי אבלות וז' ימי המשתה ע"כ. וא"כ כיון דלא ילפינן מיניה האידנא מטעם כי ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ה"ה דלא ילפינן מיניה גם לענין אורך אנינות כזאת שאין מתחילים להתאבל עד אחר הקבורה עם שמופלג הרבה יום המיתה מיום הקבורה. וא"כ אין זו ראיה מיעקב אבינו דקודם מ"ת הוה

ואמנם במעט ההתבוננות נראה ברור דהני מילי ליתנהו כלל. דקושטא הוא דלא ילפינן מקודם מ"ת. אכן אין הדברים אמורים אלא היכא שהדין שניתן לנו אחר מתן תורה הוא ההפך ממה שהיה קודם מ"ת. כגון באבילות ז'. דאין מן התורה אלא יום ראשון בלבד. א"כ הגם שנמצא כתוב בתורה קודם מ"ת שנעשה אבל ז' ימים אין למדין ממנו כי נתחדשה ההלכה אחר מתן תורה. אכן בדין שקודם מתן תורה ואחר מתן תורה הוא שוה. פשיטא הכל דבר שנוכל להתלמד מקודם מ"ת לגלות על איזה מקצוע סתום בתורה בדין ההוא למדין הימינו. כיון שהדין דין אמת. וגיד הנשה יוכיח. וכמו שלמדנו דיני המילה ושהיא בכרת מקודם מ"ת. וכן ענין יליד בית ומקנת כסף הכתובים בפ' לך לך שהם קודם מ"ת ולמדנו משם כמה וכמה דינים עיקריים. כנודע יען שהמצוה הזאת דיניה ומשפטיה מה שהיו קודם מ"ת הם הם מה שאחר מ"ת. ולמדים מקודם מ"ת כל מה שהוא צריך להתלמד לדינא. וזה פשוט וברור

ודון מינה ואוקי באתרין כיון דדין זה שאין האבילות מתחלת אלא אחר הקבורה. דינא הכי הוי אחר מתן תורה. וכן עשו גם השבטים ביעקב אבינו ע"ה. וכפי"ז האי דינא דאין אבילות אלא אחר סתימת הגולל דבר השוה הוא קודם מתן תורה ואחר מתן תורה וקם דינא דהכי הוא לעולם. ושפיר ילפינן זה מזה דהא דינם שוה. וא"כ שפיר ילפינן מקבורת יעקב שאין האבלות מתחלת אלא משיסתם הגולל אפי' אם רחוק יום המיתה מיום הקבורה שבעים או שמונים יום שאין לדבר קצבה עד שיקבר באיזה זמן שיהיה. וכדמצינו גבי יעקב. וראיה גמורה היא מן התורה

וכ"ז הוא לחידוד ופלפלת כל שהוא לתוספת טובה וחיזוק לדברינו. אכן אין אנחנו עומדים בידים ריקניות בראיות לדבר מדברי תלמודין וכמו שהוכחנו מסוגין דזבחים דתנינן בה בפי' איתמר עד כמה מתאונן וכו' אפי' עד עשרה ימים. וברור לכל מעיין דלאו דוקא עשרה או עשרים. דכללא הוא עד שיקבר ותול"מ

ועוד זאת אתמה על הוראת הרב המו"ץ נר"ו. שלדעתי ברור הוא שמה שהביאו לידי מדה ולחלק בזמנים ולומר שמכיון שיום קבורה מופלג מיום המיתה. אינו בדין שישארו האבלים כ"כ בלי אבלות. הם דברי הגאון ש"ך בסי' שע"ה ס"ק ג' מה שהביא משם ראב"ן דדוקא אם יכול לבוא המת אל קבר תוך שלשה ימים. אז אמרינן דמונין משיקבר אכן אם אחר שלשה ימים לא. ומתחילים למנות תו"מ. וכתב ע"ז הרב ש"כ ז"ל שם וז"ל ואפשר שגם המחבר (מרן) וסייעתו מודים לזה דלא מסתבר כלל. אם יקבר המת במקום רחוק שאלו שבכאן ישבו ימים רבים ולא יתחילו האבלים להתאבל עד שיקבר אף שפירוש ראב"ן בש"ם רחוק הוא מ"מ הסברה נכונה עכ"ל הגאון הש"ך ז"ל. ועל דברי הש"ך הללו בנה יסוד הוראתו הרב המו"ץ נר"ו להורות להאבלים המצפים ביאת ארון אביהם למצרים. שלא יתעכבו מלהתחיל האבלות עד קברם את אביהם שאינו רחוק שיתעכב בדרך עשרה ימים או ט"ו ימים ואפשר יותר והדברים ק"ו שאם על שלשה ימים לבד כתב ראב"ן והש"ך ז"ל שאין סברה שיתעכבו מלהתאבל עד אחר הקבורה ק"ו לעשרה ימים או ט"ו וכו'. וזה ברור אצלי שעל הוראת הראב"ן והש"ך סמך הרב המו"ץ נר"ו כי זולתם לא נמצא בפוסקים מי שיחלק בזמן ומספר הימים

ואם זאת היא סמיכת הוראתו. אתו הס"ר כי אין הנדון דומה לראיה אפי' כאוכלא לדנא. ושגגה יצאה מלפניו לדון בק"ו כזה המופרך מכל צדי צדדיו ואין בו אפי' צד אחד מופנה מקושי ותימה. על ראיה זו וק"ו שבה. שאין נדו"ד. הוא נדון הראב"ן והש"ך כלל ועיקר. כי נדון הראב"ן והש"ך דקאמרי רבנן שאם הוא אחר שלשה ימים שיתחילו להתאבל תו"מ. איירי באבלים אשר נשארו שם במקום שמת המת והם אינן מביאים את המת לקבורה. ואין להם שום עסק בקבורת המת כלל ולא יראו את קבורתו כלל. שהרי הש"ך ז"ל ציין את דבריו על פסק מרן בסעיף ג' שפסק במי שדרכם לשלוח המת למדינה אחרת לקברו ואינן יודעים מתי יקבר מעת שיחזרו פניהם מללות מתחילים למנות ז' ול' ומתחילים להתאבל. וההולכים עמו מונין משיקבר. ואם גדול המשפחה הולך עמו אף אלו שבכאן אינן מונין אלא משיקבר. ועל מ"ש מרן שאף אלו שבכאן אינן מונין אלא משיקבר. ע"ז כתב ראב"ן שכ"ז שאנחנו עושים כבוד לגדול המשפחה שהולך עם המת. שלא יתחילו האבלים הנשארים כאן במקום המיתה שאינן הולכים עם המת ללוותו למקום קבורתו. עד שיסתם הגולל. כ"ז הוא דוקא אם הקבורה במקום קרוב פחות משלשה ימים. שכיון שמקום קרוב הוא דין הוא שיהיו נגררים אחר גדול המשפחה. ולא יתחילו הם להתאבל כי אם כאשר גדול המשפחה יתחיל גם הוא והיינו אחר הקבורה אבל אם הקבורה הוא במקום רחוק דרך שלשת ימים. אזי אין נגררים אחריו. והם מונין לעצמם תו"מ. וגדול המשפחה שהולך לבה"ק ימנה לעצמו. וכתב הוא ז"ל שהסברה נוהגת כן. ובאמת שכן הוא. דבשלמא אם המת נקבר תוך ג"י אין העכבה מלהתאבל דבר מורגש ובעבור כבוד גדול המשפחה. אין להם צער כ"כ אם יתעכבו יום אחד נוסף. ואין הדבר לתימה. אכן אם יתעכב המת עד אחר שלשת ימים ואז יקבר. מה להם לישב שלשת ימים בלי אבלות בעבור כבודו והם ישבו בצער זה יכול על מגן. ומיחזי כדבר תימא וחוכא. כי מה נתחדש להם להתאבל עתה ולא קודם ומה הוא הגורם להם להתעכב מלהתאבל עד יום הרביעי למיתת המת בשלמא גדול המשפחה הוא הולך לבה"ק לקבור את מתו מלפניו. וכ"ז שלא נסתם הגולל אין לו דין אבילות. אכן לדידהו שנשארו כאן בבית והם אין להם עסק בקבורת המת כל עיקר. ולדידהו מתחיל אבלותם