ומצור דבש קנב

ואם זאת היא סמיכת הרב המו"ץ נר"ו שעליה הורה גבר להתאבל תו"מ. אתו הס"ר דאין נכון לעשות כן. דמאן ספין ומאן רקיע האידנא לחלוק ע"כ עמודי עולם רבותינו הפוסקים ז"ל אשר דנו את הדין דלא כרש"י. ובאיזה כח נעביד עובדא כס' רש"י דיחידאה נגד כל מרנן ורבנן וע"כ כבוד פסק מרן ז"ל אשר קבלנו הוראותיו. ונגד הרמב"ם ז"ל מאריה דאתרא דארץ מצרים. הס מלהזכיר. וכבוד הרב המורה יצ"ו במקומו מונח. אכן לדעתי הקטנה שום חכם ודיין לא יסכים לדעתו בזה

ומה שכתבת בדבריך להטעים הוראת הרב המו"ץ נר"ו באמרך כי עד אשר יביאו הארון למצרים יעברו כעשרה ימים או ט"ו. ובאריכות זמן הקבורה כל זאת א"כ גם האנינות תהיה ארוכה. והרצון בזה לומר שבכגו"ד שהאנינות ארוכה בכגו"ד לא דיברו הפוסקים כל עיקר. וכיון דאיכא אילנא רבא ותקיפה כרש"י ז"ל דכגו"ד סמכינן על רש"י למנות האבילות מעת סתימת הארון שלא לצער את האבלים בצער ארוך כזה. ושפיר גזרתו להתאבל תו"מ מעת סתימת הארון באיטלייא אשר לא יפתח עוד. אלה הם פנים מסבירות אשר מצאת להוראת הרב המו"ץ יחי שמו לעולם

ואתך הסליחה שהטעם הזה הוא קשה לחיך. מתרי אנפי תריצי. ראשונה כי אתה מצטער עצמך חנם שאמרת שלא לצער האבלים בצער ארוך כזה. ובצער האבלים כ"כ זמן יצר לך. ולא ידעתי מהו צערם שגרם להם אריכות זמן הקבורה. מצד הדין הלא אין עליהם עתה לא דין אבלות ולא דין אנינות. כאשר אבאר. כי האבלות אין כאן עד שיסתם הגולל. וגם דין אנינות אין להם להבנים אשר מצפים ביאת ארון אביהם. כיון שמת בעיר אחרת והם אין ביכלתם להטפל בכבודו וקבורתו עד בוא ארון אביהם למצרים. כי מה יש עליהם לעשות פה העירה. כי אם לחצוב לו קבר ביום אחד או שנים בטרם יבוא. ומי חייבם להתאונן ט"ו ימים או יותר אשר יתעכב המת בדרך בואו למצרים. צא ולמד ממ"ש רבינו יונה בריש פ' מי שמתו. והביא דבריו רמ"א ז"ל בס' שמ"א בהגה לסעיף. שאפי' הנושאים את הארון ממקום למקום אם הוא מקום קרוב הוי כמתו מוטל לפניו שנוהג דין אנינות גמורה. ואם הוא רחוק מולך שני ימים מותר עד שיבוא למקום קבורתו. יעו"ש הרי דאפי' להולך עם המת עצמו אם הדרך רחוקה מולך ב' ימים אין אנינות אפי' להולך עמו. כ"ש להבנים אשר בעיר אשר אין בידם לעשות כלום מי זה אמר ותהי להיות אוננים יכול על מגן. וכך הוריתי אני פה להבנים במעשה כאלו שקרו פה בביאת ארונות המתים מאירופא למצרים שאין עליהם דין אנינות. עד אשר יגיע הארון למצרים זולת להבן המביא את אביו בדרך שרק היא לבדו המטפל בו ובשמירתו והוי ממש מתו מוטל לפניו שהוא לבדו יש לו אנינות ארוכה עד שיביא את אביו לקבורה. וכן כתבתי בנהר מצרים. בה' אבילות סעיף ל"ג. וא"כ אין כאן צער ארוך לא דאבילות ולא דאנינות כלל. וכדבר האמור

(ב) בשגם לוא היה הדין נותן להאבלים האלה שיהיו אוננין עד אשר יקבר המת ויסתם הגולל. לא ידעתי פירוש דבריך שאמרת שהאנינות ארוכה כ"כ וכו' ומי הוא זה אשר שם קצבה לזמן האנינות אם תהיה ארוכה או קצרה. הלא דין אנינות נוהג לעולם עד שיקבר המת אפי' אם יעברו כמה וכמה ומים. והרי סוגייא ערוכה שנינו בזבחים ד"ק ע"ב. דתניא עד מתי מתאונן עליו. כ"ז שלא נקבר אפי' מכאן ועד עשרה ימים. וחכ"א אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד. ומאי דפליגי רבנן דרבי היינו דלדעת רבנן אין אנינות מן התורה אלא יום מיתה וקבורה. אבל הוא אונן מדבריהם ונ"מ לאוכל מעשר באנינות. שאם ביום הראשון שהוא אונן מד"ת לוקה. אבל אם אכלו בימי אנינות דדבריהם לוקה מכת מרדות. והכי מבואר להדייא בהרמב"ם הלכות מעשר שני פ"ג הלכה ה' והלכה ו' יעו"ש. האמנם אין ספק בדבר דלענין דיני אנינות פשיטא דנוהג עד אשר יקבר המת. כי לא נפיק מדין אנינות לאבלות כי אם בסתימת הגולל וזה ברור

ותו הרי פסק מרן ס' שע"ה ס"ב שאותם שדרכם לשלוח המת ממדינה למדינה אחרת. שההולכים עמו מונים משיקבר. ואטו מי ידעינן כמה ישהה המת ממדינה זו למדינה. אם יומים או חדש או ימים ובכ"ז הדין נותן שאין מתאבלים עד שיקבר. ומהיכא תיתי לעשות חדשה ולתת מדה וקצב ולומר שמאחר שישהה המת בדרך כמה ימים. שמתחילים למנות מיום סתימת הארון. וזו מנין לך

ומן התורה עצמה יש לי להביא ראיה הפך דבריך אלה. שהרי מצינו בתורה במיתת יעקב אבינו שנשתהה במצרים עד קבורתו בא"י שבעים יום שלשים לבכי וארבעים לחניטה. ואח"ז נאמר ויעש לאביו אבל ז' ימים. ככתוב בתורה. הרי אפי' שיעקב הושם בארון במצרים כמשפט החנוטים. ונתארך זמן מן יום המיתה עד הקבורה שבעים יום חוץ מימי שיהוי הדרך ממצרים עד חברון. ועכ"ז לא נהגו השבטים אבלות כי אם עד הקבורה. וליכא למימר שאין ראיה מיעקב כי התם עשאו האבילות קודם הקבורה וחידוש הוא זה וכמו שכתבו התוס' במ"ק דף כ' ע"א ד"ה מה חג. שמטעם זה לא מייתי הש"ס ראיה לאבילות שהיא שבעת ימים מקרא דויעש לאביו אבל ז' ימים מטעם דהתם קודם הקבורה היה. דליתא. דלקושטא דמילתא דחייה בעלמא דחו התוספות כדי לתרץ קושיתם דלמא לא איתי ראיה מפסוק זה. אכן באמת הכתוב שאמר דויעש לאביו אבל וכו' היינו אחר הקבורה ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ושני התלמודים בבלי וירושלמי למד שכן הוא. דהנה הירושלמי פ' אלו מגלחין הביא ראיה שאבילות נוהגת ז' ימים מקרא דויעש לאביו אבל שבעת ימים. ופריך וכי למדין מן קודם מ"ת פירוש דילמא ניתנה תורה ונתחדשה הלכה וכדכתב הרב ק"ה ז"ל שם. ומשו"ה הוצרך להביא מקרא אחרינא. וכן הוא במד"ר פ' ק' ממש כלשון הירושלמי שהביא ראיה מפסוק זה ומקשי עלה וכי למדין מן קודם מ"ת והביא קרא אחרינא. והשתא אם הירושלמי סובר דפסוק זה מיירי קודם קבורה. היכי ס"ד להביא ראיה לדין ז' ימי האבילות שאחר הקבורה מפסוק זה. וכן על המקשה שהוקשה לו רק זאת שאין למדין מן קודם מ"ת. ודעדיפא מינה הו"ל להקשות דאין ענין הכתוב לענין דידן. ומוכרח אתה לומר דהירושלמי ס"ל דויעש לאביו וכו' מיירי לאחר הקבורה אלא שאין למדין ממנו להיותו קודם מתן תורה. והוא התירוץ השני שכתבו התוס' עצמם אחר תירוצם הראשון דקודם קבורה הוה

ומן ש"ס דילן הכי מוכח בהדייא בשבת פ' שואל דקנ"ב ע"א אר"ח נפשו של ארם מתאבלת עליו כל ז' שנאמר ונפשו עליו האבל וכתיב ויעש לאביו אבל ז' ימים ע"כ. ומוכח להדייא שאחר הקבורה קאמר שהרי קאמר נפשו עליו תאבל ואין אבילות קודם הקבורה וא"כ ראיתו מויעש לאביו ז' ימים מוכרח דאחר הקבורה קאמר שהוא זמן האבילות לדינא דידן. וא"כ מוכח דש"ס דילן ג"כ הכי סבר דויעש לאביו איירי אחר הקבורה.