ומצור דבש קמט

יצר הרע ואין אדם מעיז פניו לשאול לחכם ע"ז ואתי למטעי בפשיטות כיון שחושב בדעתו שכבר יצא ומכשילים את העור ממש

וראיה גדולה ע"ז היא שאלת רו"מ עצמה. שעם שתלי"ת הוא בר אוריין נאה. הרי נכנס לבית הספק אם הותר בתשמיש המטה בליל ז' לפי מנהגם שמוציאין אותו בעש"ק. ושאל את פי מה לעשות. כאלו אין הדבר מפורש בש"ע ס' ת' דאסור מדינא. ואלו היו מניחים אותו בלי אמירת פסוק נחמה והיה עדיין באבלו לא היה לו מקום מה להסתפק. ואם כן עלתה לחכם שכמותו. מה יעשו המוני עם חסרי מדע דיני התורה ויבואו לחשוב שכבר יצא מאבילותו ויבעול וישנא. ומה גרם כל זאת ההוצאה שלא כדרך המוציאים

ומ"ש רו"מ מדברי הרדב"ז וכו' כבר כתבתי לשעבר שאין זו דרכי ההוראה למשקו"ט בדברי הפוסקים הקודמים למרן ז"ל ולעשות מזה הכרעות לדבריו. בדבר אשר מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו לקולא ולחומרא והוא פסק דאסור. ומעיני מרן לא נסתר דבר והוא פסק דליכא מקצת לילה ככולה. ואחרי שמרן פסק להחמיר הכי נקיטינן דאסור בתשמיש המטה ליל שבת קדש ליל ז' לאבילות ותו לא מידי. ועיין להרב שד"ח בדיני אבילות אות כ"ט שאפי' חל ליל טבילת מצוה ליל השבת אסור בתשמיש. דהאידנא ליכא טבילה בזמנה. ודו"ק

הן אמת כי אחרי זאת ראיתי להרב זקן אהרן בס' ק"ב השבח השביח מנהג זה שנהגו בקהלות תוגרמה שמוציאין את האבל בעש"ק סמוך לחשיכה כשחל ז' לאבילות בשבת וכתב שהוא מנהג ותיקין ושאין ראוי לבטלו. להורות שאין אבילות בשבת. ואע"ג דדברים שבצנעא נוהג מ"מ דברים שבפרהסייא נדחו מפני השבת וזה המעשה יעשה פרסום יעי"ש. וא"כ כפי"ז מנהג זה מושבח ועומד הוא

ואולם הרואה יראה בעיון ישר כי מלבד שהגם שהרב השביח מנהגם של המוציאים בעש"ק. בכ"ז אין בכל השבח ההוא במה לפרוק מעל המנהג כל מאי דקשינן עליה דאתי למטעי בת"ה וכו' ותופלת ההוצאה הזאת מה טיבה. אם לדברים שבצנעא לא תועיל. ואם לדברים שבפרהסיא אין צורך להוצאתם דממילא נפיק. וממילא יתפרסם כיון שאתה מצריכו ללבוש מנעליו וכפית המטה וכיוצא. כ"ע ידעי דשבת גרמא לו כל זאת. ומה נעשה בשבת שחל בתוך ימי האבילות שאי אפשר להוציאו בעש"ק. ואין אבילות נוהגת בשבת זו בדברים שבפרהסיא. מי פרסם שאין אבילות בשבת זו. ומוכרח אתה לומר דהשבת עצמה מפרסמת שאין אבילות כיון שהוא מותר בכל עניני אבילות של פרהסיא. וא"כ שבת זו של יום שביעי לאבילות מה נשתנית להכריח אותנו להכריז עליה מערב שבת וא"כ כל מה שתפסנו על מנהג זה לא נמלטנו ממנו בסיבת שכתבו הרב זקן אהרן ז"ל והשביחו. כי פסידת ההוצאה יתירה על השבח. בזמנינו זה דלאו כ"ע דינא גמירי

אלא דהרואה תשובת הרב ז"ל במקורן של דברים. עיניו יחזו דהרב ז"ל לפי הענין של השאלה המוצגת לפניו השבח השביח מנהג זה ממנהג אחר זולתו שערכוהו לפניו. והוא כי הרב נשאל על מנהג זה שנהגו באיזה מדינות בתורגמא להוציא את האבל בעש"ק כשחל ז' שלו בשב"ק ואם אין ממש במנהג זה א"כ ינהגו כמנהג הספרדים שמוציאין אותו מהאבילות ביום ראשון בשבת שהוא יום ח' לאבילות ואין מוציאין אותו בשבת יעו"ש. והשתא כל בר שכל יודה דבהעריך ב' המנהגים יחד אין ספק דהמנהג הראשון להוציאו בעש"ק הוא יותר טוב ממנהג הספרדים שהיו אז דמוציאין אותו עד יום ראשון בשבת. ומנהג זה רע ומר כלענה. מתרי טעמי. חדא דא"כ ס"ל נוהג אבילות בו שהרי לא הוציאוהו בשבת והמתינו עד יום ראשון וזה חילול כבוד שבת באמת ושנית דאולי הם סבורים דשבת מפסיק האבילות ואינו עולה. וע"כ מוציאין אותו ביום שמיני דאיכא ביה מקצת היום ככולו. ונעשה השמיני שביעי. וזה דלא כהלכתה דקי"ל שבת עולה ואינו מפסיק. אבל אלו היו נוהגים להוציאו בשבת שחל ז' שלו להיות בו. אין ספק דמנהגינו הוא יפה משתיהם יחד. דפלטינן מכל חשש ומנהגינו הוא דינא ולא רק מנהג דמקצת היום ככולו נאמר בין לחול בין לשבת

ברם חזות קשה הוגד לי בדברי הרב זקן אהרן ז"ל. דהוא נותן טעם למנהג הספרדים וז"ל ועוד כיון שאומרים פסוקים של השכבה ואבילות עכ"ל שהם דברים האסורים בשבת. דאם לא כן יאמרו אותם בשבת בבקר אחר התפלה. אבל נראה שהם אסורים בשבת שהקהלות אחרות וחזניהם אומרים אותם ביום ראשין למחרת השבת או ביום חול דעלמא עכ"ל

ולא זכיתי להבין מאי קאמר דאנא מצא הרב ז"ל דאסור לומר השכבה על המתים בשבת והרי כתוב בשבולי הלקט הביאו מרן הב"י בס' רפ"ד שאחר קריאת התורה נהגו לומר הזכרת נשמות ומשם הר' בנימין נתנו טעם לשבח בדבר הזכרת נשמות בשבת כי יום מנוחה יעו"ש. וכן כתבו רמ"א בסי' רפ"ד יעו"ש. והכי מנהג פשוט בכל תפוצות הגולה. ועל אמירת פסוקים לא יבוא עוד שמשך וכו' תמהני טובא דמה איסור יש לומר פסוקי תנ"ך בשבת. ואם הם מדברים בנחמה מה בכך. הלא קי"ל דמותר לנחם אבלים בשבת והיא סוגיא ערוכה בשבת די"ב ופסקוה כל הפוסקים דהלכה כבית הלל וכמ"ש רבינו הטור ס' רפ"ז יעו"ש. ואטו קריאת פסוקי נחמה חמירי מניחום אבלים בפה. אתמהא טובא. ופליאה נשגבה היא בעיני על הרב ז"ל שלא הראה לנו מקום הדין שאסור לומר השכבות ופסוקים. ומביא ראיה מהחזנים שלא אמרו איתם מוכרח דאסירי דאל"כ יאמרו אותם. ועל החזנים עצמם קשה מפני מה אין אומרים אותם בשבת ומה איסור יש בדבר. אכן זאת אינה קושיא כי החזנין לא ידעו הדין. וראיה גדולה לזה שהם מניחים את האבל באבילותו לפי דעתם וקורין לו פסוקי נחמה ביום ראשון בשבת יום ח' לאבילות. ושתים רעות יש בזה כמו שכתבתי אם לפי דעתם שהאבל לא יצא מהאבילות עד קריאתם לפניו הנך פסוקי דנחמה. א"כ הם מניחים אותו באבילות בשבת. והחזנין האלה לא ידעו דין פשוט דאין אבילות בשבת. וזאת חזות קשה. ואם לפ"ד שאין השבת בו דין אבילות לפי שמפסיק ואינו עולה. וא"כ לדעתם בשבת אין אבילות כלל אכן אינו עולה ג"כ כי ע"כ מניחים אותו עד יום ראשון בשבת דהוי יום ח' ומקצת היום ככולו. וא"כ השמיני נעשה שביעי. וא"כ הרי לא ידעו הדין הב' דשבת עולה ואינו מפסיק. ולדידהו מפסיק ואינו עולה. ומהחזנין כאלה רצה הרב ללמוד דאסור לומר השכבות ופסוקי דנחמה. עם שבשניהם כתוב בספר דינם להתר. אתמהא טובא. ועוד יש לי לעמוד בדברי הרב ז"ל אלא שאין כאן מקומו כעת. וסמכתי על המעיין

עכ"פ הנה נודע שהרב זקן אהרן ז"ל היה בדור הקודם למרן הב"י ז"ל. וע"כ אין פלא אם הרב שקו"ט בדבר שמרן ז"ל הכריע את הדין להפך ממנו ז"ל. ואולם אנן בדידן דאתכא דמרן סמכינן. והוא כבר הכריע בס' שצ"ה דמקצת יום ככולו אמרינן ולא מקצת לילה ככולה. וגם מרן ז"ל הודיענו בס' רפ"ד