ומצור דבש קמח

ג"כ. ובכן מנהג השריפה צריך ביעור מן העולם. ומעולם לא שמענו מנהג שגעון וחסר טעם כזה ומצוה לבער אחריו

האמנם בדבר הקדיש אשר רצה למנעם מאמירתו בטעם שלא נתקן אלא ביום הקבורה ועל הקבר וכו'. אתו הסליחה כי הפריז על המדה. ומי הגיד זאת לרו"מ שנתקן על הקבר. דהקדיש הזה שנוסד בזמן הגאונים היו אומרים אותי בעת ניחום האבלים בעת שהיו עושים מעמד ומושב לנחם האבלים כפי מנהגם אז. והיו מתרחקים מבית הקברות כחמשים אמה ושם עומדים בשורה ואומרים הקדיש. והוא לנחמה נתקן ולא על הקבר. וא"כ ביום נחמת האבל אם יאמרו הקדיש הזה מה בכך ואעיקרא אין קדיש הזה כשאר הקדישים כי אין בו רק תחנה ובקשה. וכל זה תמצאנו מפורש ברבינו הטור יו"ד ס' שע"ו ועיין שם בדרישה. גם אתמה שאמר רו"מ שהקדיש הזה נתקן על הקבר והקבורה וכו' ששכח שמנהג כל קהלות ספרד מזרח ומערב לאומרו בליל ט"ב אחר גמר הקינות. ומה קבר יש שם או קבורה. ויותר ישמע חידוש דקדיש דהוא עתיד לחדתא. מנהג אחינו קהילות אשכנז הי"ו לאומרו בעת שמחה אחר סיום מסכתא. וכאשר ימצאהו מודפס בסוף כל מסכתא ומסכתא עם תפלת הדרן עלך. בדפוסי ווילנא ווארשא וכיוצא. ומה גם שאין אומרים קדיש כי אם אחר קריאת פסוקי תנ"ך דלא יבוא שמשך וכו' ואין כאן שום סרך חשש כלל. והנח להם מנהגם כי טוב הוא. ושלום על ישראל: והנלע"ד כתבתי: סימן כ"ה. להרב הנ"ל הי"ו

שאלת וז"ל. יום צאת האבל מאבלו תלוי בהנץ החמה של יום שביעי. אבל כשחל שביעי שלו בשב"ק אזי אנחנו אומרים פסוקי דנחמה בעש"ק כדי להוציאו מאבלו. ומ"מ דברים שבצנעא נוהג בליל שב"ק. ולסברת הרדב"ז ס' תקנ"ט גם בדברים שבצנעא מותר בליל ש"ק. דכתב אמרינן מקצת לילה ככולה. גם הרב עיקרי דינים הביא בס' ל"ו סעיף י"ט בסופו משם הרב זקן אהרן ס' ק"ב וכו' שכן נוהגים בחברון אלא שבדברים שבצנעא נוהג היפך סברת הרדב"ז. ויורני הלכה למעשה בהתרת הספק הזה לענין ת"ה בליל ש"ק ושכמ"ה

תשובה. ראיתי מ"ש לי בכתבו הנז"ל ולפלא הוא בעיני שרו"מ מסתפק בדברים המפורשים בש"ע ולא זאת בלבד אלא שכותב בפשיטות דבר שדין מפורש הפך ממנו. כההיא שכתב בתחילת דבריו שיום צאת האבל מאבלו תלוי בהנץ החמה ביום ז' ופשוט בעיניו שהדין כן. ואתו הס"ר כי טעות הוא בידו, ויום צאת האבל מאבלו תלוי בעמידת המנחמים מאצלו דוקא ולא קודם. ואם אין מנחמים באים אצלו ביום השביעי צריך להמתין ג"כ כשיעור זמן שהיו באים בחיל. וכמו שמפורש בש"ע יו"ד ס' שצ"ה סעיף א' ויעויין שם בדברי רמ"א ז"ל ואפי' לסברת הט"ז ז"ל שרצה לחלק בין שביעי של אבילות שחל בשבת לכשחל בחול דבשבת א"צ מקצת היום ככולו וכמו שכתבתי לרו"מ בתשובה ששאל לשעבר בדין עליתו לס"ת יום שב"ק הלא היא בידו. עם שהט"ז אסיק למילתיה דגם בשבת צריך להמתין עד אחר תפלת שחרית יעו"ש עכ"פ גם למאי דסב' דהט"ז אינו אלא בז' של אבילות שחל בשבת אבל בז' שחל בחול לא נמצא ולא ימצא שום פוסק שיאמר דאבילותו תליא עד הנץ החמה ותו לא. דהוא הפך דינא דגמרא ופסקוהו כל הפוסקים ז"ל. ולא נזכר דין דהנץ החמה רק ליום שלשים שאין שם מנחמים וע"כ סמי מכאן הך דהנץ החמה כי לא כן הוא הדין רק עד עמידת המנחמים ולא קודם

ומ"ש שמנהגם כשחל שביעי שלו בשבת מוציאין אותו בעש"ק בקריאת פסוק לא יבוא עוד וכו' ועי"ז מןציאין אותו מאבלו. אין מנהג זה נוהג בגלילותינו לא באה"ק ולא במצרים ולא במדינות ספרד אשר ידענו. ובאמת כי המנהג הלזה תמוה מעיקרו דאיך יוציאו האבל בעש"ק והוא עדיין אבל מן הדין בשב"ק דהא קי"ל דשבת עולה מן המנין ואינו מפסיק האבלות. וכפסק מרן בס' ת' יעו"ש. ואסור ברחיצה ובתשמיש המטה ובתלמוד תורה שהם דברים שבצנעא. ואטו בקריאת פסוק לא יביא וכו' פסקה האבילות ממנו. ולא ידענו ולא שמענו שהאבלות תלוייה הפסקתה בקריאת פסוק מן התנ"ך. וגם למחר יום השביעי שלו בין בחול ובין בשבת בעת שעמדו המנחמים מאצלו. ולא נמצא בהם מי שיודע לקרות אותו פסוק. האם לא יצא האבל מאבילותו בשביל שלא נמצא מי שיקרא באזניו אותו הפסוק. ומי תלה זה בזה. והלא דין האבלות תלוייה בזמן ושבעה ימים יספרו לי. אלא דיום הז' מקצת היום ככולו אבל ליל ז' אף דאזלה להיות בשבת. לית דינא ולית דיינא דהוא אבל גמור כימי החול אלא דדברים שבפרהסיא אינו נוהג משום כבוד השבת. וא"כ איך יוציאוהו בעש"ק והוא יום הששי לאבילותו. ואם הוציאוהו מה תועלת עשו לו בהוצאתו הלא הוא אסור בכל הדברים שבצנעא ואם לא הוציאוהו הם הלא יצא מעצמו יום מחר בהגיע זמנו א"כ הוצאה זו מה תועלתה

ולא עוד אלא דנפיק מינה חורבה גדולה. דהלא בהוציאם אותו מעש"ק אם יוציאוהו מבע"י הוא איסור גמור שהרי אסור בכל הדברים שאסור בהם עד הלילה. וכבר צווחו הפוסקים ע"ז ואף אם יוציאוהו סמוך לחשיכה. עכ"פ אתי למטעי ולשמש מטתו בליל שבת קדש דהוא אסור מדינא וכפסק מרן ס' ת' סעיף א' דלאו כ"ע דינא גמירי. ודברים שבצנעא סתם כל אדם הוא בוש לשאול מחכם מה דינו ויבוא לסמוך על הוצאת האבילות שהוציאו בעש"ק. והוא לא ידע שהוצאתם היא חוץ לתחום הדין שעדין הוא אבל גמור

זאת שנית נפיק מיניה חורבה. שיבוא ג"כ לעלית לס"ת בשחרית אע"ג דהמנחמים אצלו. ויטעו הוא והם לחשוב שכבר הותר מבערב. והם לא ידעו דאסור עד עמידת המנחמים מאצלו או זמנם וכדכתיבנא

זאת ועוד אחרת. שבקהלות גדולות המנהג כאשר תהיה חתונה בבית הכנסת אחת וגם יום ז' של אבילות או תוך ז' באותה בהכנ"ס עצמה. כדי שלא לערבב שמחת החתן בעניני ניחום אבלים. מנהגם שאנשי בית האבל משכימים להתפלל בעמוד השחר ממש. כדי לפנות מקום לתפלת החתן שמתפללים תפלה שניה אחר גמר הראשונה. ועל הרוב מוציאים ס"ת קודם הנץ. והשתא אתו למטעי לעלות האבל לס"ת גם קודם הנץ אפי' למטוניה דמר שחשב שזמן יציאתו תליא בהנץ. מה שאין כן האמת. ומי הכניסנו בזה הדחק ומה תועלת בהוצאתם את האבל בעש"ק והוא לא יצא דעדיין הוא אסור בכל הדברים האסורים לו בצנעא. ודברים שבפרהסיא הותרו לו גם בלתי הוצאתם. ולמה זה טרחא בכדי. ונפיק מיניה חרבה ובפרט בענין ת"ה דאיכא