ומצור דבש קמז

דינא לדידן שאין מוציאין אותו מהאבילות האנשים הבאים לכבודו עד אחר התפלה. א"כ כ"ז התפלה באבילותו עומד ואסור מדינא ודו"ק

(ה) מ"ש משם הרדב"ז בתשו' ס' תקנ"ט דס"ל דבדבר דאית ביה סרך מצוה כמו ת"ת ות"ה אמרינן מקצת לילה ככולה. ורצה לעשות סניף מזה בכחא דהתירא. אתו הס"ר כי כל דבריו תמוהים. שאחרי שרו"מ נחית למפסק דינא למעשה. עליו לראות מקורות הדין בדברי הפוסקים שממיהן אנחנו שותים. ודין זה אי אמרינן מקצת לילה ככולה. במחלוקת הוא, שנוי כמ"ש רבינו הטור בס' שצ"ה. ומרן הב"י ז"ל שם הכריע דלא אמרינן מקצת לילה ככולה אלא לענין שמועה רחוקה בלילה. יעו"ש וכן פסק בשלחני דמקצת היום ככולו. אבל לא לילה. ועיין לג"ע בס' שיורי ברכה שבסוף ס' חיים שאל ח"א ביו"ד ס' שצ"ה סעיף א' הביא תשובת הרדב"ז הלזו בס' תקנ"ט. וסיים עלה וז"ל וכבר פשט המנהג דבשום דבר לא אמרינן מקצת לילה ככולה יעו"ש. וא"כ כיון דמרן ז"ל דאתכא דידיה סמכינן לא ס"ל מקצת לילה ככולה. אין לנו למשקו"ט בדברי הפוסקים הקודמים למרן בדבר שמרן פסק את הדין לחומרא. ולדידן אסור בת"ת ובת"ה דדברים שבצנעא נוהג וק"ל ומ"ש רו"מ מדברי מרן בס' תקנ"ח דטוב ליזהר שלא לומר שהחינו בין המצרים וכו' והביא דברי רמ"א והט"ז ומהם רצה לדון בק"ו אם בצרכי הגוף כך בצרכי גבוה לעלות לס"ת ולברך וכו'. הק"ו הזה לא זו בלבד שהוא ק"ו מופרך מכל צדדיו. אך הוא מעוך וכתות שאינו יכול לעמוד אפי' ברוח מצוייה של מבין דבר כ"ש ברוח חכמים. כי כולי מקשה אחת. חדא דמאי דמיון הוא זה לזהירות מתורת חסידות שלא לומר שהחינו בין המצרים. שאינו לא דינא דגמרא ולא מנהגם של ישראל לאסור. ומרן גופיה נקיט בלישניה טוב ליזהר וכו' ואינו אלא מתורת חסידות ופרישות. לדין ת"ת בימי האבילות דהוא אסור מדינא. ואפי' בשבת הא קי"ל דברים שבצנעא נוהג ומכללם ת"ת כמ"ש מרן בס' ת'. ומי הכניסם בסוג אחד עד דנילף מיניהו ליתן את של זה בזה. ואף גם זאת לעשות ק"ו זה פלא. ושנית אם הק"ו הזה היה בו קרטוב של אמת היה יכול רו"מ להתיר את האבל בת"ת מכח הק"ו הזה דהרי הט"ז התיר לברך בכל יום בין המצרים שהחינו על פרי מטעמא דשמא ימות וכו'. והיעלה על לב לעשות כזאת שלישית הרי באבל גופו הותר לו לברך שהחינו בימי אבלו כגון שהיה אבי הבן ואבל יכול לברך שהחיינו בפשיטות וכדכתב מהריק"ש בהגהותיו בס' רס"ה ובס' שצ"א משם תשו' הרדב"ז וכן כתב ג"ע בס' ברכ"י יו"ד ס' רס"ה אות י"ד. וכתב שם דאבל יכיל לברך שהחינו על פרי חדש יעו"ש. והיתכן לומר דמאחר שהותר לו לברך שהחיינו בימי אבלו נתיר לו ללמוד תורה. וזה הבל הבלים ממש. דמה ענין ברכה לת"ת והם דברים שאינם ראויים למי שאמרן ואכמ"ל

גם מ"ש דמשום דבר ה' בזה ומקצרין ימיו וכו' הם דברים חלושים וקלושים. דכבר פירשו רבנן דההיא דנותנים לו ס"ת לקרות וכו' דמקצרין ימיו. אינו אלא בקוראים אותו בשמו דוקא ואינו עולה אז יש סכנה. דמטעם זה המנהג בארץ הצבי ובמלכות מצרים כולה שאין קורים בשם לעולה לס"ת כלל. שמא לא ירצה לעלות וא"כ בנדו"ד לא יקראוהו לס"ת ולא ירא רע בעהי"ת

קנצי למילין לדידן דהמנחמים באים ג"כ בשבת והולכים מאצלו אחר תפלת שחרית אין שום צד היתר חלילה להעלותו לס"ת בשחרית כלל. וכמנהג עיקו"ת ירושלם ת"ו וכמנהגינו פה מצרים ואגפיה. וכן הוא בערי מזרח ומערב ואיטליא וכו' זולת מקומות שנהגו להוציאו מהאבילות קודם גמר התפלה כמנהג עיקו"ת חברון ת"ו וכדכתיבנא: והנלע"ד כתבתי: סימן כ"ד. להרב הנ"ל הי"ו

שאלת עוד וז"ל המנהג פה ביום אשר יצא האבל מאבלו מביאין קרע הנשאר מתכריכי המת ושורפין אותו ואומרים פסוקי נחמה ואח"כ אומרים קדיש דהוא עתיד לחדתא וכו'. ובשלמה פסוקי דנחמה שפיר. אכן שריפת קרע התכריכין נראה מדרכי האמורי. גם ענין הקדיש דהוא עתיד לא נתקן אלא ביום הקבורה ועל הקבר וכו'. ומה נאמר למחות בהם על מנהגם זה או הנח להם לישראל. נא יורני המורי. לצדקה מה לעשות ושכמ"ה

תשובה, בענין שריפת קרע מתכריכין ביום צאת האבל מהאבילות ביום. לא שמענו דוגמתו מעולם. ולא נודע טעם לשריפה הזאת. אולי שמעו וטעו מאי דתנינן בברייתא שורפין על המלכים ועל הנשיאים ואין בה משום דרכי האמורי. ודימו בדעתם דמציאות שריפת בגדי המת היא אחת מהדברים הנעשים לכבוד המת. וע"כ תפסו מועט לשרוף קרע התכריכין לקיים כבוד השריפה במה שהוא. אבל זה הבל הבלים. חדא דהאי דתנן בברייתא בע"ז ד' י"א ע"א. שורפים על המלכים והנשיאים וכו' ביארו התם דמה ששורפין הוא מטתן וכלי תשמישן דוקא משים דאין משתמשין בשרביטו של מלך וה"ה לנשיאים דאדם חשוב הוא גנאי היא להשתמש בכליו. אבל שאר בגדים אפי' על המלך והנשיא אסיר משום לא תשחית. ושנית דכ"ז דהותר הוא למלכים ולנשיאים דוקא אבל להדיוט אסור אפי' מטתן וכלי תשמישן וכמו שמפורש ברבינו הטור ומרן הב"י בס' שמ"ח יעו"ש. וא"כ שריפה על ההדיוט לא הותרה בשום אופן. שלישית. בשגם הקרע ששורפין על המת כמנהגם אינו דבר חשוב שיכנס בסוג בל תשחית ואין איסור שריפתו משום השחתה כמובן אכן גם לדעתם אין טעם בדבר. דהקרע הזה איננו בגדי המת כלל. שהדבר ברור שהקרע הזה נשאר מתכריכי המת שלא הוצרכו אליו. וכיון שלא נתנוהו עליו אינו נאסר בהנאה כדקי"ל הזמנה לאו מילתא וכמו שמפורש ביו"ד ס' שמ"ט יעו"ש. וא"כ מעולם לא היה בגדי המת שיחשב לכבוד שריפת בגדיו. כענין השריפה האמורה בתלמודין למי שהיא מותרת לו כמלך ונשיא. שהיא בגדיו וכלי תשמישו. וע"כ נראה שכעין ניחוש הוא זה וראיה שמיחדים לזה רק יום צאת מהאבילות ורצונם לומר שכשם שקרע התכריכין נשרף ואבד מן העולם כך יבולע המות לנצח. וזה ניחוש של שטות דאטו התכריכין גרמו המות לעולם ולפי דעתם היה להם לשרוף תכריכי המת ולקחת חלק מתכריכו ולשורפם. לא חתיכת קרע שאינו בגדי המת כלל. ואלו הם דרכי האמורי וניחושיהם ושיבוש דעותיהם שאסרה לנו תורתינו הקדושה ללכת בחוקותיהם. ומצוה על מני"ר יצ"ו לבער אחר המנהג הזה. וללמדם להיות תמימי דרך עם ה' ותורתו. ולהבינם שכל ומדע שלעת"ל כאשר יקומו המתים מעפרם יקיצו בלבושיהם כדגרסינן בשלהי כתובות דקי"א ע"א. והרי התכריכין יועילו לתחיה