ומצור דבש קמו

היו נוהגים לילך המנחמים אצל האבל בשבת. ומדוקדק כן מדבריו ז"ל שבחול כתב כיון דהוא בקים עשה אמרינן מקצת היום ככולו. ונתנו גבול לזה המקצת עד קימת המנחמים. מה שאין ליום שלשים שאין עליו חיוב בקום עשה סגי בהנץ החמה. ולזה מדמה יום שביעי של אבילות שחל בשבת ליום שלשים ממש וסגי ליה ג"כ בהנץ החמה יעו"ש. ואלו היו נוהגים גם במקומו לביא המנחמים בשבת. לא יתכן לדמותו ליום שלשים דסגי בהנץ דהתם הט' דסגי בהנץ כיון דביום שלשים ליכא המנחמים. אבל ביום ז' דבאים המנחמים אצלי. אין כאן חילוק בין יום ז' לאבילות שחל להיות בשבת לכשחל בחיל דבביאת המנחמים תליא מילתא. מדינא דגמרא יכ"נ ושו"ר בדברי רמ"א ז"ל בס' שצ"ה שכתב ובמדינות אלו שאין המנחמים רגילות לבוא ביום ז' צריכים להמתין עד שעה שרגילין לבוא בשאר ימים יעו"ש. ומדברי רמ"א ז"ל מוכח להדייא דלא היה מנהגם שיבואו המנחמים ביום ז' בין בחול בין בשבת כלל. וכפי"ז דברי הט"ז ז"ל אתו שפיר דקבע"ל דבשבת אין צריך דמקצת היום ככולו. כיון דאין כאן מנחמים ואין כאן מעשה בקום עשה וע"כ הוה סגי ליה בהנץ החמה כיום שלשים. דהא שוים הם בדיניהם ממש. וא"כ אתאן לדידן לבני ספרד ומזרח ומערב דנוהגים לבוא המנחמים גם בשבת אין ספק דגם הרב ט"ז גופיה יסביר דצריך להמתין מדינא עד עמידת המנחמים שהוא דינא דגמרה. ופסק ההלכה. ואין לחלק בין לחול לשבת כלל לדידן

ואח"כ מצאתי הדבר מפורש להרב עיקרי הד"ט בח"א סי' י"ב אות כ"ו שהביא דברי הרב זרע אמת בח"ב ס' ק"ס. שעמד על דברי הרב שמש צדקה ס' מ' שהתיר לאבל לעלות יום ז' שחל להיות בשבת לעלות לס"ת. ועמד על דבריו מדברי הט"ז בס' ת"ב ומדברי רמ"א בס' שצ"ה סעיף ח'. דאסרי. וכתב וז"ל וסוף דבריו אמת כראש דבריו. דבמקומו נהגו בין בחיל בין בשבת לעלות לס"ת כשחל יום שביעי בין בחול ובין בשבת. משים דלדידן מיקרי שפיר עמדו המנחמים מאצלו. כיון שהולכים אצלו לבוא עמהם לבית הכנסת. וכ"ש כשחל בשבת דדמי ליום שלשים דתכף אחר הנץ פסקה אבילותי. והרמ"א והט"ז דברו לפי מנהג מקומם שלא היו נוהגים לילך ללוותו לבית הכנסת יום ז' עכ"ל. וס' זרע אמת לא נמצא בידי לראות מקור הדברים במקומם. עכ"פ נראה מדבריו. שהיה מנהגם ללוות להאבל ביום ז' לבית הכנסת בין בחול ובין בשבת. כי בחול אינו יוצא מפתח ביתו כלל כמנהג כל ערי ספרד וכו'. וביום השביעי לאבילותי היו הולכים לבית האבל ומביאין אותו לבית הכנסת שהוא מתפלל בה. ואח"כ הולכים כ"א לבית הכנסת שלו להתפלל. או אפשר שהיו מתפללים עמו. עכ"פ לויתם להאבל עד בית הכנסת ביום ז' היא קרוייה אצלם עמידת המנחמים מבית האבל וכיון שעושים כן קודם התפלה הרי הותר לו גם דברים שבצנעא ומותר לעלות לס"ת. וקרוב למנהג עיה"ק חברון ת"ו שמוציאין אותו ביום השבת קודם אמירת ה' מלך דשרי אח"כ לקרוא בתורה וזה פשוט

והרי מצינו ישובן של דברים בטו"ט להט"ז דרצה להתיר להלכה לעלות לס"ת בשחרית כיון דבמקומו אין רגילות לבוא המנחמים בשבת וכדבר האמור. והרב עיקרי הד"ט ז"ל כתב אח"ז דמנהג עירו פרינצי שלא לעלות לס"ת בשחרית בין בחול ובין בשבת כלל והוא כמנהג איטליא שכתב ג"ע בס' יוסף אומץ ז"ל

ושו"ר להרב גבעת שאול ס' ע' הביא דבריו הרב פתחי תשובה ס' שצ"ה אות ב'. שחלק על הט"ז וכתב שדבריו תמוהים ומסיק לדינא דגם בשבת שהוא ש"ב ואת צריך להמתין עד עמידת המנחמים. יעו"ש. והגם דכתיבנא בדעת הט"ז דדבריו איירי למקומו שאין מנחמין רגילין לבוא בשבת. כוונת הרב גבעת שאול ז"ל להשיג על הט"ז ולומר דהגם למקומות שאין רגילות לבוא מנחמים בשבת. מ"מ צריך להמתין כשיעור הזה. ובזמן שרגילין לבוא בשאר הימים. וכמ"ש רמ"א בס' שצ"א. וליכא לחלק בין חיל לשבת ביום ז' כלל כיין דהדבר תלוי בביאת המנחמים או בשיעור ביאתם והדברים ברורים וק"ל

ומכל האמור ומדובר תורה יוצאת דבמקום שרגילין לבוא מנחמים בשבת ועומדים מאצלו הן קודם תפלה אי אחר תפלה. לא נמצא שום פוסק שהתיר קודם עמידת המנחמים כלל. ולדידן דהמנחמים עומדים אחר תפלת שחרית לית דינא ולית דיינא דאסור לעלות לס"ת מדינא וכן לעיה"ק חברון ת"ו שמוציאין אותו באמירת ה' מלך א"כ עמדו המנחמים מאצלו מיקרי ושרי לעלות לס"ת ואנמ"ל

(ב) מ"ש משם הרב אשדת הפסגה. ורצה להסתייע מדבריו. הרי ג"ע ביוסף אומץ וביוש"ב (החדש) דחה דבריו וכן רמז כ"ז הרב עיקרי הד"ט בס' ל"ו אות י"ט

(ג) מ"ש הרב בית מנוחה שדבריו נוטים לכאן ולכאן אתו הס"ר כי לא הודיענו רו"מ להיכן דעתו נוטה בדברי הרב בית מנוחה אם דעתו להתיר או לאסור. ודברי הרב ז"ל נכוחים למבין. והוא ז"ל דרכו בקדש לקבץ סברות הפוסקים ז"ל כי זו היא מלאכת הספר. ואולם בכ"ז דעתו ברורה להחמיר. והכי סידור דבריו. שבתחילה דברי הרב ב"ח בתשובתיו שאסר לעלות בשבת אפי' במנחה דס"ל דדברים שבצנעא לא אמרינן בהו מקצת היום ככולו. ושוב הביא דברי זרע אמת שהעלה לרתיר לעלות לס"ת להתיר. ושאני דברי הט"ז והרמ"א ז"ל דאסרי דבמקומותם לא היו נוהגים ללות את האבל וכתב הרב ב"מ ז"ל דמדברי הרב ב"ח נראה דאין זה טעם מספיק מה שנוהגים ללות האבל כדי להתיר דהב"ח ס"ל כיון דבשבת אינו נוהג דברים שבפרהסייא אלא דברים שבצנעא ל"ל מקצת היום ככולו. וע"ז מסיק דכפי"ז אין להתיר אלא ביום בו"ה. אבל בשבת אינו עולה לס"ת אפי' במנחה. וזו היא דעת הרב בית מנוחה לאסור כהב"ח. ומסיים ומיהו למקומות שנהגו שעולה לס"ת בשחרית יש להם על מה שיסמוכו עכ"ל וכוונתו דיש להם ע"מ לסמוך על הרב זרע אמת דהתירו לעלות לס"ת בשחרית וכבר ביארנו דטעם הרב זרע אמת שהתיר משום דדרכם ללוותו לבית הכנסת והיא היא עמידת המנחמין. או דל מהכא פירוש זה. ור"ל יש להם ע"מ שיסמוכו היא דעת מרן ז"ל שהתיר אחר עמידת המנחמים. או עיה"ק חברין ת"ו כפי מנהגם האמור. ודלא כהב"ח דאסר כל יום השבת אפי' אחר עמידת המנחמים שאפי' במנחה אסר הב"ח. וזה יותר נכון אבל קידם עמידת המנחמים אין כאן על מי לסמוך כלל. והדברים ברורים ופשוטים

(ד) מ"ש משם הרב שדי חמד וכו' וכתב רו"מ שהתיר. באמת לפלא בעיני שרו"מ מעתיק מדברי הפוסק רק מה שיש לו ממנו חפץ בהשקפה ראשונה. ומניח השאר. כאשר עשה בהעתקת דברי הרבש ד"ח יצ"ו שהעתיק תחילתם והניח סופם. והלא סיים שם וז"ל ועיין להרב פני יהושוע הנד"מ ס' ט"ל האריך בזה ומסיק דסגי בהנץ החמה. וכתב דבמקומות שגם בשבת אחר יציאת בית הכנסת מלוין אותו לביתו אם נהגו כן ביום הז' לא פסקא האבלות עד אחר שלווהו יעו"ש. וקם