ומצור דבש קלח

ויש לה מהלכים בין בני אדם. והנה אנכי עד ראיה. אשר פה מצרים יע"א קרה מקרה כזה בתחלת ביאתי למדינה זו. שתינוק אחד נחלה אחר המילה כשלש או ארבע ימים אחר מילתו וכשבא הרופא לבקרו מצא שהילד מנוגע במחלה הנ"ל והאב והאם היו נקיים וניזוק הילד ואח"כ בדקו את המוהל שמל אותי. ומצאוהו מנוגע בפיו ובצוארו וכו' וכן בדקוהו עוד רופאים מומחים והעידו כי הוא מנוגע. ואולם באשר זאת מלאכתו והוא מתפרנס מהפריעה שאחר המילה. השיג תעודות מאיזה רופא אחר שאין בזה סכנה. ולא יכולנו להעבירו מאומנותו. כי הוא מוקף כעטרה מקרוביו ומיודעיו הרבים ה"י. אשר לא נוכל עמוד בכובד מלחמה כזאת. וכף עניותו הכריעה המשקל לדעתם. ועוד קם שאון מסבת רופאים אחרים שהתרו בו להתרחק ממלאכה זו לסכן נפש ולא שמע לנו עד אשר הרחיקוהו מה"ש ונח נפשיה. ואחריו החזיק זרעו במלאכת אביו. אך רבים מאנשי עדתנו לא יניחוהו למצוץ כ"א ע"י ספוג. ואין בידי למחות כי הם באים בטעם סכנת התינוק. ומה אענה. ובימים האחרונים גדל השאון עוד יותר. ואינו מוצץ רק על ידי ספוג. ותהלי"ת הילדים חיים וקימים

ואמנם כל בעל שכל יבין שאי אפשר לעמוד במשעול צר כזה כל הימים. ועלינו לברר הדבר ולקבוע הלכה למעשה לימים יוצרו מה לעשות. והנה לפי מ"ש ולפי מה שהזמן הורנו ולפי המסופר מזולתנו כי חשש מציצת הפה מסכנת המוצץ איננה חששא רחוקה. יותר יפה למצוץ ע"י כלי פועל פעולת הפה ונסתלק מן הספק. כי להעמיד המוהל להבחן ולבודקו אם הוא בריא וכיוצא. הוא דבר קשה מאד. כי מה תועלת אם יבדק היום ותעודת בריא בידו. האם נשמור צעדיו אנה ילך ויבא? ואם ח"ו קלקל דרכיו ונתנגע במחלת העגבים האם יגיד לנו מה עשה? ומה הועלנו בבדיקתנו. כי מן האמור תמהתי על הגאון בנין ציון ז"ל. שהשיב למתנגדי המציצה בפה מטעם שאי אפשר לבדוק את המוהל בכל פעם וע"ז השיב הגאון ז"ל. וז"ל. הלא החזקה היא אחת מהיסודות אשר כל התורה נשענת עליהם. וסוקלין ושורפין על החזקות ולמה נדאג שמי שהוא בחזקת בריא וכשרות ע"י הבדיקה הראשונה שנתרע אח"כ. ובפרט בדבר שאם נתרע אי אפשר להמוחזק שלא ידע בריעותא שלו. וכי בשופטני עסקינן שיסכנו נפשות על חנם. ובדבר שעבידא לאגלויי. עכ"ל

ונוראות נפלאתי אם מפי קדוש כמוהו יצאו דברים אלו. דהלא כל עיקר טעמם של מתנגדי המציצה בפה. היא לסבת חשש סכנת התינוק מפה המוצץ. ואנה מצא הגאון ז"ל שבסכנת נפשות סמכינן אחזקה. הלא קי"ל רובא עדיף מחזקה. ובכ"ז הלכתא רוחת דאין הולכין אחר הרוב בסכנת נפשות. כדקי"ל במפולת בשבת שאפי' הם ט' גוים ויהודי אחד ופירש אחד מהם ואינו ידוע אם הוא מהרוב של גוים. או אם הוא ישראל היחידי. אפ"ה מחללין עליו את השבת. וכמפורש דינו בסי' שכ"ט יעו"ש. ומכ"ש שאין לסמוך על החזקה דגריעא מרובא במקום דיש סכנת נפשות. ומה תועיל הבדיקה היום ואולי יתנגע למחר. האם נשמור צעדיו כל היום? ומ"ש שאם נתרע וכו' וכי בשופטני עסקינן וכו' הן הגאון ז"ל דן בזה על פי קדושתו וקדושת דורו. אשריו ואשריהם. שכל הנגשים עבודה זו הם אנשים חכמים יראים צדיקים העובדים עבודתם זאת לש"ש לבד. שאם יבדקו וימצאו נקיים די. ואם ח"ו תדבק בהם איזה מחלה מזולתם יסלקו ידיהם ממנה ויקבלו שכר על הפרישה. האמנם בדורותינו אלה לא כן הוא ומוהלים רבים ראיתי שהם אנשים בורים וריקים. ולעבודת פרנסתם הם כורתי ברית. כי אחר המילה יעשו להם פריעה במתן דמים. ומי גם מהם שקוצצים שכרם כמה. בטרם יגשו לעבודה. וכרופא חירורגי כן הדבר הזה בעיניהם. ולאיש המתפרנס מזה האם הוא יגיד לנו מה עשה ומה אירע לו לקפח פרנסתו בידו. והנסיון הוכיח. וע"כ אין דרך בטוחה להסתלק מן הספק והמבוכה. כ"א להנהיג למצוץ בכלי מוצץ כמציצת הפה ודי

ותשובה כזאת השבתי לאחד מן המתנגדים למציצת הכלי בלתי טעם רק כי כן מנהג אבותינו לבד. ולא נשנה מנהגם ויהי מה. והשבתיו בשברון לב לאמר. כי גם אנחנו אין רצוננו לשנות מנהגי אבותינו הקדושים בעינינו עד מאד אכן מה נעשה לדורותינו שהם שינו מנהגי אבותם והכריחונו בחזקת היד לשנות גם אנחנו מנהגי אבותינו. שאבותם שמרו בריתם בטהרה ובין שדי רעיתם ואילת אהבתם ילינו ולא ידעו רע ומעולם לא שמעו ולא ידעו מה היא הזמה. (הזיפילים) הארורה. כי מהיכן ידעוה. האמנם דורותינו אלה לדאבון לבבנו תולים עיניהם בבנות הארץ ודבקו בהם לאהבה עדי דבקה בהם מחלתם האיומה והנתעבה. וא"כ הם שעזבו מנהג אבותם וכפו עלינו הר כגיגית לעזוב גם אנחנו מנהג אבותינו ולהחליף מציצת הפה בכלי וצא וראה ההבדל. שהם עזבו מנהג אבותם ויסתכנו ואנחנו נניח מנהג אבותינו להצילם מהסכנה. האין זאת?

ועוד אחרת חוששים עתה. כי הגם שהמוהל עצמו יהיה איש צדיק. נקי וטהור. הלא יש חשש כי יתנגע הוא עצמו ממציצתו איזה ילד מנוגע ובזה ידביק מחלה לו לילדים אחרים. כי נודע מפי הרופאים שמחלת הזיליפים תעבור בירושה מהאב לבנו. וילדים רבים נולדים במחלה זו ונפקד עון אבות על בנים. ומעתה מה תועיל לנו בדיקת המוהל אם הוא טהור מצד עצמו. הלא עלול הוא להטמא בטומאת אחרים ויזיק לטהורים. הן אמת כי חששא זאת רחוקה היא בתינוק הנימול לח' ימים. כי עדין לא יתראו אותותיה בשבוע הראשון. וכאשר העיד ע"ז ידי"נ הרופא המובהק ירא את דבר ה' דר. נפתלי קליין יצ"ו אשר ראיתיו בבחרותי בפריז ועתה הוסיף על הראיה בחכמה ותבונה ודעת ויראת אלהים כן ירבה וכן יפרוץ. וכמוהו ירבו רופאים בישראל. נאמנים לדתם ואמונתם יהי ה' אתו. ודבריו ראיתי במה"ע המליץ נו' 266 דשנת 1899 למספרם. בשני מכתבים הנדפסים בשמו. (ושם ראיתי שכתב שחבר ס' על המילה. מי יתן ואמצאהו אם הוא בשפת עבר) האמנם גם הוא עצמו יודה כי חשש הסכנה לא סר מילדים הנמולים מבן חדש ומעלה. ודבר זה הוא מצוי מאד. שילדים רבים אינם נמולים לח'. או מסבת חולשת התינוק. או לסבת שעדין לא נפל טבורו. ואנחנו נזהרים מלמולו. וכיון דאיפלג איפליג לחדש ימים ויותר. או לסבת שהתינוק חלה בקדחת. שעפ"י הדין צריך להמתין לו שבעת ימים מעל"ע. או תינוק אדום מאד. או ירוק וכיוצא. שבסבת אדד מהנ"ל תתעכב מילתו שלש או ארבע שבועות וכבר הגיע עת וזמן להתגלות המחלה בהתינוק. וכיון שבאנו לידי ספק סכנה. אין הולכים בסכנת נפשות אחר הרוב. וסכנה היא ועלינו לחוש לה ולהרחיקה (ומדברי גליונות מכה"ע היהודי. אשר בהם נדפס הקובץ. משם ראיתי כי רבים לוחמים עליו. ואין בידי לא דברי הדר' קליין יצ"ו בתחלתן ולא מה שחלקו עליו לדעת סדר המלחמה על מה יצא. ובל"ז אינני מאנשים הלוחמים ואינני יוצא מגדרי כי רק מה שתעלה