ומצור דבש קלז

המשכה בכח. מאשר נמשך אליו למען תינקו. וא"כ בעופות דלא שייך בהו יניקה שאין העופות יונקים א"כ גם המציצה הנאמרת בהם אינו כ"א לשון שאיבה. ואין חיוב לומר מציצה בהמשכה

(ב) הקשה עליו וז"ל וגם תמהתי על דברי הגאון הרמ"ס הנ"ל ממה שכתב שמותר למצוץ בפיו משמע שע"י הספוג פשיטא דמותר. ולענ"ד צ"ע. כיון דמציצה שהיא משום סכנה אפשר לעשותה ע"י פה איך יותר סחיטת הספוג. הרי ברייתא דשבת דקל"ד אין נותנין חמין ושמן על גבי מוך שע"ג מכה משום סחיטה ואפי' שכתב המ"א סי' שכ"ח דלא שייך סחיטה כי אם במים. הרי הב"ח כתב דגם בשמן שייכה וכו' וכיון שהוא דוחק הו"ל פסיק רישיה ויש בזה חלול שבת ללא צורך סכנה, אפילו לדעת הרב ז"ל שיכול לצאת מהסכנה ע"י דחיקה וכו' יעו"ש

ודב"ק לא זכיתי להבינם וב' תשובות בדבר. חדא דלא ידענא מאי דמיון מברייתא דשמן על גבי מוך ע"ג מכה שהביא להקשות על הגאון. דהתם מיירי במכה דעלמא שאסור רפואתה בשבת. אבל הכא גבי מילה היא מכה שנתן לדחות שבת מפניה. וכל רפואה שנצול בה התינוק ממחץ מכתו שלא יבא לידי סכנה שרי וממקומו הוא מוכרע דהא הברייתא אסרה לתת מים חמין ע"ג מכה. ואילו גבי תינוק הנימול מחמין לו חמין אפי' בשבת ע"י ישראל לרחיצת כל גופו בזמנם שהיו רגילים בזה. וא"כ כיון דעסקינן השתא בספוג שהוא דוחק ומוציא הדם לסכנת התינוק כמו המציצה איני יודע כיצד נדמה אותה למוך ע"ג מכה שאסור. ומאי דמיון נערוך לדבר שיש בו סכנה שמותר לחלל עליו השבת. שנית. קל"ט דאטו במציצה מי לית בה חלול שבת והרי הסוגיא דשבת קוראה בקול. פשיטא מדקא מחללינן עליה שבתא. וכן משנויא דש"ס מ"ד דם מפקד וכו' קמ"ל חבורי מחבר. ואם כן הוא מחלל שבת שעושה חבורה. ואפ"ה הותר מפני הסכנה ואם כן עתה שבאנו להחליף מציצה בפה בספוג. דלדעת הגאון שתי הפעולות כל אחת מצלת התינוק מסכנה שע"י כל אחת נוכל להוציא הדם ממקומות הרחוקים. ובשניהם איכא חלול. לא ידעתי לצייר קושיתו. דהאיך נתיר הספוג דהוא חלול שבת כיון שנוכל למצוץ בפה. דאטו בפה מי ליכא חלול שבת ושרי. ה"ה בספוג ולא הבנתי מאי חלול שבת ללא צורך סכנה. וכיצד יאמר ללא צורך. הא מוכרח היא לדחוק ולסחוט לעשות פעולת המציצה להציל התינוק מסכנתו. באופן כי דברי הרב בנין ציון ז"ל לא זכיתי להבינם. וכבוד הגאון הח"ס ז"ל נקי מתלונותיו ודו"ק!

ובנדו"ד בכלי המוצץ ופועל פעולת המציצה כמו בפה. אין אנחנו צריכים לכל זה. וגם הגאון בנין ציון ז"ל יורה ידין בכחא דהיתירא. דהרי מתבאר מדבריו שהוא ז"ל מתנגד לספוג שפעולת הספוג לדחוק לבד ולא למצוץ שהוראתו לדעתו ז"ל שהוא בכח המשיכה והיניקה. וכשאנו מוצאים פעולת המשיכה והיניקה בכלי ג"כ כמו הפה ויותר. אין במשמעות דבריו לאסור. ואין לו ראיה לאסור. דבזמנו ז"ל לא אסקא אדעתין שתמצא מכונה כזאת. והרי פה יש לה ומוצצת כפה הטבעי. ומה טעם יש לאסור. כל שמטרת הוצאת הדם ממקומות הרחוקים ע"י מציצה שהיא בכח המשיכה והיניקה הרי עלתה בידינו. ומה לנו עוד!

עוד ראיתי בהקובץ גליון ב' טעם מחודש ונפלא במינו של האוסרים מציצה בכלי. מטעם שאם יהיה המוהל עצמו תוקע שופר בר"ה האיך יתערב דם מילה עם השופר וכו' יעו"ש. ואחת נשאל לבעלי הטעם הזה. הלא מי הוליד הענין הזה מעיקרו. הוא רק הגאון פייבוש מקרקא ז"ל כאשר הביאו הרב ט"ז בשמו מפי השמועה. כמובא בסי' תקפ"ד וכל הדורות שעברו מימות אברהם אבינו ע"ה עד זמן הגאון ז"ל שתקעו בשופר בלתי תערובת דם המילה. האם לא יצאו ידי חובת שופר לסברת בעלי הטעם הזה? ומה יעשו גם הם בר"ה שלא חלה בו מילה. מאין יביאו דם. ואם כדי דקדוק הזה דמילי דחסידותא לסכן בו התינוק? זאת ועוד כי אין הענין שעשה הגאון פייבש מקרקא ז"ל מוסכם מצד הדין אליבא דכ"ע. שהרי הגאון בעל דגול מרבבה חלק עליו וכתב דאין נכון לעשות כן מטעמא דחציצה יעו"ש. והגם כי הרב פתחי תשובה השיב עליו בזה. אכן עוד נשאר דעת הגאון הנ"ל נגד דעת רמ"א ז"ל ביו"ד סי' רס"ה שכתב שהמוהל צריך לרחוץ פיו אחר המילה כדי שיברך בנקיות יעו"ש. ולזה לא נמצא תירוץ יעו"ש. ולפי סברת הרבנים המתירים הבאים מטעם הסכנה כאשר יתבאר הלאה. יהיה בעיניהם טעם האוסרים מטעם דם התערובת כמשל התלמודי מזלזל בדינרי ומדקדק אפריטי

ודע שכל מה שפלפלנו עד הנה להוכיח שאין חיוב מציצה בפה. מוכרע מדברי רז"ל. כי לא נמצא בדבריהם הדבר מפורש. יצדק לצד שיונח שהמציצה בפה או בכלי. בד בבד כמאזנים ישאו יחד. ולדופק על הדלת לדעת אם יש צד למנוע הכלי מלפני הפה. הוכחנו בעניותין כי לא נמצא בדברי רז"ל שום יסוד חזק להכריח שרק הפה הוא המיוחד למציצה וכמש"ל

האמנם לצד מה שנתחדש עתה מצד הסכנה שנתחדשה מסבת חולאים רעים המתדבקים. אשר אבותינו לא ידעום ולא שערום. ולא ידעו אף שמותם. ורבים וכן שלמים וכן רופאים מבני בריתנו מעידים שנמשך מזה בעבר ובהוה סכנה לתינוק. לא מסבת המילה עצמה ר"ל מפעולת המציצה חלילה רק מסבת פועלה. וכאשר ראיתי בגליוני הקובץ ששלח לידי. עדיות כמה וכמה מוהלים וחכמים מומחים שמעידים שנסתכנו עי"ז כמה נפשות מילדי בית ישראל. א"כ עתה נסוב פנינו למול הב' ולהכריח שתהיה בכלי דוקא אם אך ימצוץ בכח משיכה ויניקה כמו פה הטבעי. כי אין זה דבר קל לבלתי לחוש אליו. כי סכנת נפשות יש כאן. ואפילו המילה עצמה נדחית מחמת חשש סכנה. כדקי"ל במי שמתו אחיו מחמת מילה. וכן ב' אחיות שמתו בניהם מ"מ שהשלישית לא תמול בניה עד שיגדלו. וכמפורש דינם ביו"ד סי' רס"ג. כ"ש במציצה שכל עיקרה ויסודה רק להציל התינוק מידי סכנה. וכיצד נכניס אותו בסכנה אחרת ח"ו ומה הועילו חכמים בתקנתם ואין אנחנו מתחכמים על גזרות רז"ל חלילה. רק אנחנו שומרים את תפקידם בזה. כמו שפסק מרן בח"מ סי' תכ"ז סעיף ח' וז"ל וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מ"ע להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה. שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה בטל מ"ע ועובר בל"ת דלא תשים דמים ע"כ. ואם כן אם בזמן רז"ל לא היו החולאים האלה ועתה נתחדשו ויש בהם סכנה. הלא חובה עלינו מן התורה להסיר הנזק ההוא. וכ"ש שאין אנחנו ח"ו עוברים על תקנתם שיסדו המציצה. כי הרי אנחנו מוצצים את הדם ומוצצים אותו עד שיצא ממקומות הרחוקים כאשר צוו אותנו ויחד עם זה נקים עשה ול"ת דדבר תורה דשמירת נפש וירא שמים יצא ידי שניהם. והאומר שהמציצה רק בפה עליו להביא הראיה מדברי רז"ל ונודה לו

ולדאבון לבנו בדורנו זה פשתה מאד מחלת הזיפילים