ומצור דבש קלו

בבואי הנה. אשר ה' אמר ויהי להושיבני לכסא שופט לרעות ביעקב פה עירנו יע"א. ולרוב טרדות הצבור ועסקיהם המרובים. אין הפנאי מסכים עמדי לאחוז במלאכת הקדש הזאת כאשר היתה באמנה אתי. וממנהגי לא זזתי גם עתה בהיותי מוהל לבני ונכדי ובני משפחתי העי"א! ולא אזוז בע"ה לעולם. אכן לא עמדתי ולא אוכל עמוד כחומה בצורה נגד הרוצים להחליפה בכלי מוצץ ופועל פעולתה כמו בפה ויותר. ובאים בטענה מסבת החולאים שנתחדשו בזמן הזה. ועדות הרופאים תעזרם כי יש סכנה לנמצץ ממוהל מנוגע או חולה בחולי המדבק. ואין זו טענה קלה אשר אין לשית אליה לב. כי מאי נ"מ האי סכנה והאי סכנה. והאם בזה לא שייך לומר וירא שמים יוצא ידי שניהם? אכן לתקוע יתד ולומר כי המציצה רק בפה לבד משפטה ודינה ולא באופן אחר. לא ראיתי לזה שום יסוד חזק מדברי רבותינו ז"ל שמימיהם אנו שותים. כאשר נבאר. ועל כן אמרתי כי זאת היא מלחמה בלי כלים

ומהתימה. שבכל חלקי פעולת המילה שהם המילה הפריעה והרפואה. לא נמצא להם בדברי רז"ל שום גבול ופעולה מצומצמת באיזה חוג וקו. לומר כי רק באופן כזה תעשה ובזולתו לא. למשל נקח המילה. לו לא היה הדבר כתוב בספר ויקום מוהל בזמננו לומר כי תחת לחתוך הערלה בסכין ברזל שלמעלה חלודה. רוצה ללמדנו לחתוך בחתיכת כלי זכוכית שנתברר לו שהוא יותר טוב. הלא ודאי נחשבהו כפתי ומשתגע. ובדברי רז"ל נמצא ההפך והם התירו לחתוך בכל דבר שחותך ואפילו בזכוכית. ולנו אנחנו אשר הורגלנו לחתוך באיזמל ברזל חד. יתראה בעינינו הדבר כמו זר. ולא כך הוא האמת כי המטרה לחתוך בשר הערלה אין לנו בה שום חק וגבול. ובאיזה אופן שנשיג חתך הערלה באיזה מין כלי שיהיה כשר הוא

וכן בפריעה. המנהג [פשוט בכל תפוצות הגולה שקורעים קרום הדק לשנים ומחזירין אותו לכאן ולכאן בכדי לגלות העטרה. ובעוב"י שאלוניקי עיר גדולה של חכמים וסופרים אינם קורעים ואינם פורעים. רק מתחכמים לעשות מילה ופריעה כאחת. או מחזירים עור הקרום לאחוריו בלתי קריעה והם אומרים עלינו כי מעשה הפריעה דידן פרוע הוא כי יש בו צד אכזריות על התינוק לקרוע עורו כקורע בגד. כמ"ש לעיל משם הרב שלחן גבוה ז"ל, והגם שהרב פה"א ז"ל חלק ע"ז חזר ש"ג ז"ל וישב מנהגם ואין כאן תימה. כי המטרה לגלות הערלה באיזה אופן שנשיגנה טוב הוא

וכן ברפואה. המשנה בשבת הזכירה אספלנית וכמון. ואין אנחנו מרפאים בשמן וכמון וכיוצא. היום. כי יש לנו סממנים אחרים בדוקים בתועלתם שמרפאים ועוצרים הדם. ואין בזה שום מיחוש ואין פוצה פה ומצפצף ומדוע במציצה שאינה מחלקי המצוה רק משום סכנה ומשום רפואה דומיא דאספלנית וכמון. כאשר הוכחנו כ"ז בסעיף הב'. מדוע היא לבדה קמה וגם נצבה בגבולות. לומר רק בפה תעשה ולא בכלי פועל פעולת הפה. גם בעת וזמן אשר יש לחוש לנזק הפה יותר מתועלתו כאשר חוששים בזמננו בעדיות ברורות ולא יהיה גם ספק סכנה. מי הכניסנו בספק זה, ובמה נוכל לאסור בכבלים ידי המתירים את הכלי המוצץ. אם אין בידינו אפילו חבל דק וחזק מדברי רבותינו אשר לאורם נלך במשפטי הדת אשר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

שהנה כל שורש ההזהרה והצווי בחיוב המציצה הוא מימרת ר"פ בשבת דקל"ג. האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא. ולא. באר לנו רב פפא כיצד מוצצין. כשם שלא בארו לנו כיצד מלין וחותכין וכיצד פורעין. והניחו לנו הדבר באיזה אופן נעשה הפעולה ההיא. הלא השגנו המטרה. רק כי גוף הפעולה לא תשונה לעולם. אבל אין תכלית אצל רז"ל באיזה מין ואופן מיוחד תצא הפעולה של כל חלקי המילה שהם הפריעה והמציצה ורפואתה. וא"כ על האוסרים מציצה בכלי עליהם הראיה להביא איסורה מדברי רז"ל. ואם הצדק אתם לא נבוש לומר בקהל עם כי טעינו בהיתר הכלי הדרי בי. כי כלנו מתכונים לחבוב המצוה הגדולה. ובכל זאת הבא ונראה טעם הרבנים האוסרים את המציצה. זולת בפה. כי תורה היא וללמוד אנו צריכים. הנה ראש המתירים בפירושא אתמר. הוא הגאון מופת הדור בעל חת"ס ז"ל הביא דבריו הגאון בנין ציון ז"ל בס' כ"ד בשם הרב אב"ד דק"ק ווין ז"ל יעו"ש. ואם אמנם חפשתיה בכל חלקי החת"ס באו"ח ויו"ד ולא מצאתיה. אין לא ראינו ראיה. כי מי יודע כמה תשובות אחרות לא עלו על מזבח הדפוס. ומכללם הא. ונאמן עלינו הדיין ר' אלעזר ז"ל תלמיד מובהק להגאון ז"ל. אשר עשה מעשה על פי הסכמת רבו זי"ע. והרי אילן גדול לסמוך עליו

והנה הגאון בנין ציון ז"ל תמה על הגאון חתם סופר ז"ל בב' קושיות דסליק להו בתימא. ואשר אני רואה כי טעם האוסרים שאבו דבריהם ממקור דבריו. כי זהו יסוד וטעם דבריהם. כפי מה שבא בהקובץ וכאשר יתבאר בעה"י

(א) הקשה עליו וז"ל. ואם שאין משיבין את הארי וכו' אם היה בחיים עדנה. הייתי דן לפניו בקרקע ואשאלה ממנו להראות לי במקרא ומשנה וגמרא אפי' פעם אחת לשון מציצה שאין פירושו המצאה בכח היניקה והמשכה. כאשר בארתי בתשובתי הראשונה (יעו"ש בתשו' סי' כ"ג שכתב ששורש מצץ פי' בכה המשיכה. והעד למען תמוצו. שנמשך אחר למען תינקו. ושורש מצץ לא נמצא ממנו רק פעם אחת והוא למען תמוצו. יעו"ש) ואחר דאין ספק בזה דמוצצין הוא לשון משיכה בפה. ממילא אין ספק ג"כ דאין בידינו לבטל המציצה בפה עכ"ל. הנך רואה כי כל חוזק השגתו הוא רק מכח דקדוק לשון מצץ שלדעתו ז"ל לא נמצא ממנו בשום מקום רק במשיכה ויניקה

ואני מתבושש מהרב ז"ל. להגיד לו כי נשכח מקדושת זכרונו בעת כתבו "מקרא מפורש" בשופטים ו' וימץ את טל הגזה ושורשו מצץ ואינו כי אם ע"י דחיקה לבד. וכן נמצא בגמרא ומדרש. משקל מצץ ואינו לשון משיכה ויניקה. גמ' ש"ס ערוך בע"ז דל"ב ע"א ורמי ליה לחמרא בגולפי חיורי ומייצו להו לחמרייהו. שקאי על חבית חרס המוצצין היין. ואינו לשון משיכה רק פי' שאיבה. "מדרש". במד"ר פ' ויקרא פ' ט"ו. ספוג לא שהוא מוצץ את המכה אלא שהוא משמר. ובמדרש רבה שה"ש. זהב מופז דומה לגפרית שמוצצת את הזהב. וכן עוד וכאשר סדרם הרב ערוך השלם אות מץ (ועיין בהערות שסייע מזה להגאון חת"ס יעו"ש. וא"כ אם כל כח ההכרח לחייב שהמציצה היא דוקא בפה. הוא רק מן הוראת לשון מצץ. אין זה הכרח. דהרי מצינו הוראת מצץ גם על דברים שאין בהם רוח חיים. והוראתם הוא רק ענין שאיבה או שאיפה בלי כח המשכה. ומזה נוכל למצוא גם "משנה". והיא המשנה דפרק שהזכיר הוא ז"ל חוץ מן היונה מפני שהיא חוצצת שיוכרח להיות הוראתה שואבת. ואינה פולטת המים מפיה. ואי אפשר לפרשו המשכה ע"י יניקה. שהרי הוא ז"ל הכריח שפי' לשון למען תמוצו.