ומצור דבש קלה

מאבותינו ורבותינו. וכדכתב הרב פרי האדמה ח"א הל' מילה ד' ל. ע"ב. ובפריעה דידן רחוק הוא שלא ירד הדם. ואם תינוק מאלף יוצא מן הכלל אין למדין ממנו. וכיון שירד הדם חזרנו לטעם הסכנה וכדכתב הוא גופיה ז"ל

(ג) קושטא דמילתא שכונת הרב ז"ל בחילוקו זה הוא לצד עונש המוהל. דבהיות שלא יצא דם אין להעניש המוהל בעונש חמור לפוסלו מעבודתו. אולי חושב המוהל שאם אין דם אין סכנה וע"כ לא מצץ אבל לא שהרב ש"ג ז"ל סובר דאם לא יצאה דם בטלה מצות המציצה חלילה. תדע שהרי הרב גופיה שם סמוך ונראה. הן הראנו ב' אופני הפריעה הנהוגים בשאלוניקי שעושים מילה ופריעה כאחת. ועכ"ז כתב הרב ז"ל בסידור המילה הנז' ומוצצין הגיד וכו' הרי שמצות מציצה לא עקרוה חלילה. גם לפי אומנותם של מוהליהם. ויקר סהדותם שלא ירד דם בפריעתם לעיל היו מוצצין. והוא הדבר אשר דברנו כי מצות המציצה לא תזוז לעולם

עוד אשוב לדבר עם הסוברים דהמציצה היא חלק מחלקי מצות המילה, ובהעדרה. המצוה של המילה לא נעשית כהלכתה וחסרת שלימותה. כי בן מתיבת סברתם. ורגע עוד אדברה בראיות מחודדות לספירת סברתם. כי הלא הראשון שנצטוה במצות המילה הוא ראש יחוסינו אברהם אבינו ע"ה ורז"ל אמרו שאאע"ה קים כל התורה. והרי לפי סברתם היתה מצות מילתו חסרה ח"ו. שהרי איתא בב"ר והביאו רש"י בחומש פ' לך לך על פסוק בהמולו בשר ערלתו. שאברהם מל את עצמו שאחז בערלתו ורצה לחתוך והיה מתירא על כי היה זקן והקב"ה עזרו ומל עצמו הה"ד וכרות עמו הברית יעו"ש. וטעם המדרש שלא רצה לומר שהביא איש אחר ומל אותו. מפני שעדין לא קדם לו איש אחר מהול שנצטוה על כך שיהיה כשר למול אחרים. כדקי"ל המל ימול. וקי"ל דגוי פסיל למול. וגם למ"ד שמאברהם ואילך יצאנו מכלל בני נח ס"ס אין כאן כשר למולו. וע"כ מל הוא עצמו. זהו טעם בעל הדרשה. והשתא תיקשי מי מצץ לו. בשלמא מילה ופריעה הוא דבר אפשרי שימול ויפרע את עצמו. אבל למצוץ לעצמו הוא דבר נמנע. וא"ת שלמציצה הביא איש אחר ומצץ לו. א"כ מכאן הוכחה ג"כ דאין המציצה מחלקי המצוה שהרי אפי' מי שהוא פסול למול כשר למצוץ. ואין המילה והמציצה במשקל אחד. אלא דהאמת הברורה שלא מצץ כלל. דאין כאן סכנה לגדול שכחו חזק יבריא אם לא ימצוץ. שאפי' אם אח"כ יתעורר הדם לצאת הוא ידע לרפאות את עצמו. ואין הסכנה מצויה רק בתינוק קטן ורך ויציאת דמו תגרום לו סכנה ואינו יודע להגיד צערו וא"כ מוכח דאין המציצה חלק מחלקי המילה

עוד ראיה ב' מעובדא דקטיעא בר שלום המובא בע"ז דף י' ע"ב שמסר נפשו להריגה על הצלת ישראל והיה נכרי ובשעה שהיו מוליכין איתו להריגה. אמרא ליה ההיא מטרוניתא וי לאילפא דאזלא בלא מיכסא [פירוש שאיננו מהול כישראל ובמה יזכה לעוה"ב כמותם] ונפל על רישא דערלתיה וקטעה ואמר הא יהבית מיכסא חלפית ועברית. יצאת ב"ק ואמרה קטיעא בר שלום מזומן לחיי עולם הבא. יעו"ש. והשתא אי המציצה מעכבת המילה. מאי מיכסא יהב הלא מצות מילתו חסרה שמי מצץ לו. וכיצד הסכימו על מעשיו מה"ש ואמרו שהוא מזומן לעוה"ב. ועדין אינו מהול כראוי?

עוד ראיה ג' מעובדא המובא בדברים רבה פ' ואתחנן. ברבותינו שהיו בארם ר"א ור"י ור"ג וגזרו סנקליטין של מלך על ישראל. ומסר נפשו על הצלתם וקודם מיתתו מל את עצמו הוא בידו. וקראו עליו מאד נעלה זה מאברהם יעו"ש. וגם שם יש לשאול מי מי מצץ לו!

קנצי למלין. הנה נא הארכתי בסעיף הב' להוכיח בראיות שאין המציצה מחלקי המילה רק משום סכנה לבד. ואם לא נמצץ המילה כשרה. ומשים סכנה הוא טעם יסודה על כן מיתר למצוץ בשבת בכל אופן. וחיוב למצוץ מפני הסכנה. ולהאריך בראיות יותר הוא להג הרבה. כי הדבר פשוט בעיני כל תופש ספר. ובקי בדיני תורתנו שתתעלה. ומעתה נפן בע"ה אל הסעיף הג': סימן י"ח. (ג) אם המציצה צריכה דוקא בפה או לא

בענין הזה ראיתי והתבוננתי מדברי הקובץ הנדפס בגליונות מכ"ע היהודי. עם המובן מאיזה נומירים מקוטעים שבידי מהמאסף היו"ל בעיקו"ת משנה ד. כי ארץ רעשה וינועו אמות הספים לקול מלחמת מצוה זו. אשר חלוציה חכמי ורבני דורנו הי"ו. אשר חשפו זרוע חכמתם וקנאתם לרום קדושת מצוה זו חותם ברית אמונתנו. הללו איסרים והללו מתירים. ומי יתן והיו לנגד עיני כל דבריהם וכל השקו"ט אשר חכמים דברו בענין הלזה. ולהתענג בראית מלחמת מצוה כזאת. אשר כולם אהובים וכולם גבורים לעשות רצון קונם. ומטרת ב' הצדדים רצויה לשם שמים. האוסרים אסרו מלחמת מגן לבל יסיגו גבולותיה ולבל ירמסו זרים את נטעי מעדניה. והמתירים גם הם אזרו חיל. לנקות משושניה ופרחיה. כל קוץ המכאיבם. אשר צמחו מחרולי הזמן. באופן שכלם מטרתם להעריץ או יקר תפארת קדושתה האמנם כבר גליתי בתחלת דברי שאין בידי רק נומירים אחדים ואין בהם ענין שלם. וכאשר כי כבודו דוחק להעלות על משבח הדפוס קובץ דברי חכמים הנאמרים בענין. על כן לא אוכל להוחיל עד אשר אשלח לעיקו"ת. לאסוף המאסף לתומותי. כי הרבה עבודה עמוסה עלי בענינים אחרים. וגם מה שהורוני מן השמים אותו אשמור לדבר. כאשר הידעתי מראש. כי על כן הסתפקתי בעיוני רק בספרים אשר אתי במחיצתי וה' יעזרני. והנה עצם הדבר כבר נפתח בגדולים הגאון בנין ציון בתש' סי' כ"ג נשאל בנדון זה. האמנם נדון הרב ז"ל בא בשאלה אם למצוץ רק בפה או בספוג ביד. והשיב הגאון מה שהשיב ודב"ק. יובאו הלאה בע"ה. האמנם המלחמה האחרונה אשר נתחדשה עתה. היא גם על כלי הפועל פעולת המציצה כמו בפה ממש. ועל זה ראיתי קול הקריה הומה. ומלכים מדיינים אם להתירה לבוא בקהל. ולהכניסה לברית. או רק המציצה לה כל פה יודה לבד. ואם כי מכיר אני כי ערכי עלי מך הוא ואין בי כח להתיצב בין מערכת הלוחמים. האמנם עם לבבי אשיחה ואתמה. מה קול השאון הזה. ומה כל החרדה הזאת ל ומן הפלא הוא לקשור מלחמה בלי כלים. ובלי נשק חזק. רק בהגפת תריסין לבד

ואל יחשדני שומע כי חפץ אנכי בחדשות של הזמן הנוכחי. לא. תלי"ת מוהל מומחה ובקי אני מנעורי ומעולם לא זזתי ממנהג אבותי ורבותי ותמיד הייתי מוצץ בפי תמיד. הן בהיותי על אדמתי בעיקו"ת וכן