ומצור דבש קלד

והמציצה. איש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה. אם שלש אלה וכו' ודבריו נאמנו מאד שכך הוא הדין. מל ולא פרע כאלו לא מל. ואם לא מצץ מעבירים אותו ופוסלים אותו מעבודתו. וא"כ תואר הפסלות סב אל הפועל שהוא ירא ורך הלבב ואינו עושה שלשתן. לא אל הפעולה עצמה כי לא יפול עליה שום פסלות. כי מה חסר בגוף הפעולה עד שתפסל. שאם לא מצץ אומרים לו שימצוץ. ואם לא רצה מעבירין זה ומביאים אחר שימצוץ. ורק המוהל הוא הנפסל שלא יקרב עוד אל המזבח לשרת. ובזה הנה מקום אתי לישב קושית הרב נחל אשכול בפירושו על ס' האשכול להראב"ד ז"ל שכתב משם ה"ח אחד. שהקשה לו על מאמר ר"פ האי אומנא דלא מייץ מעבירינן ליה. דלמה אין מנדין אותו ג"כ שהרי הוא מזלזל בד"ס. דקי"ל דמנדין אותו. והוא דידיה תרץ דמשום דהדם הוא דבר שהנפש קצה בו וע"כ אין מנדין אותו יעו"ש. ועיקר קושיתו לא חדשה היא כי כבר נודע דברי הר"ן בפסחים בר"פ מקום שנהגו. שישב על מדוכה זו מדוע במקומות גזרו נדוי לעוברי על דבריהם ובמקומות לא. ודברי מר"ן הכ"מ בה' ת"ת פ"ו דין י"ד מה שהקשה עליו. ודברי הפר"ח או"ח סי' תצ"ו והש"ך ביו"ד סי' של"ד. ומבוכה גדולה יש בענין זה. וכאשר רמז הרב נחל אשכול במאמר מוסגר דברי הר"ן והפר"ח יעו"ש. ולפי מש"ל אין כאן קושיא. דמה שאמרו המזלזל בד"ס מנדין אותו. היינו אם עבר אדבריהם ועשה כבר המעשה של איסור שא"א להשיבו. למשל חלל יו"ט ב' ש"ג. שכבר נתחלל במלאכה שעשה בו. מזלזל בנט"י כבר אכל בלתי נטילה. טבח שלא הראה סכינו לחכם שכבר שחט ולא הראה. והמעשה כבר נעשה. אכן בנדו"ד רבותינו הזהירונו על המציצה. והמוהל לא מצץ. נמצוץ אנחנו את התינוק, והרי נתקימו דבריהם. והמוהל יקבל עונשו שלא ישרת עוד. ודו"ק! עוד אני אומר בטעם הדבר שהכא לא שייך נדוי למוהל שלא מצץ כשאר עובר על אחד מד"ס. מפני שאין גוף חיוב פעולת המצוה רמיא על המוהל. כי האב הוא המחויב למול את בנו ועליה רמיא למול ולפרוע ולמצוץ. כמ"ם. המול לכם כל זכר. ואין פעולת המוהל רק שליח האב ושליחותיה קא עביד. להיות שאבי הבן חסר ידיעה. וא"כ על מה נחייבהו נדוי על שלא עשה שליחות האב כולה. יכול המוהל לומר. על המילה והפריעה לבד אני רוצה להיות שלוחו של האב. אבל על המציצה לא ויבא האב וימצוץ לבנו. כי הוא המחויב בבנו ולא אני. ועל אשר לא טוב עשה ושליח מעות הוא. קנסינן ליה שלא יהיה שליח עוד לשום אדם אבל לא לחייבו נדוי. והוא אינו חייב בגוף המצוה כלום. והוא תירץ נכון ומוסבר. ודו"ק

עוד אני מדבר עם הכת הסוברים שהמציצה היא משום מצות הטפת דם ברית. ושע"ז נסתפק כבודו אם יהיה האופן שלא ירד דם כלל ואין מה למצוץ רק משום ראית דם הברית. אם מותר לחלל עליה השבת. ולא הכריע הדין. ועל זה אשיב לכבודו שי'. כי הדבר ברור בעיני. שלולא שהמציצה היא מוכרחת לסבת סכנת התנוק. לא היתה מצות הטפת דם כדאית לדחות שבת מפניה. שבמציצה יש חלול שבת כדמוכחא הסוגיא דשבת דדם חבורי מחבר. והוא עושה חבורה בשבת. אבל מצות הטפת דם ברית אינה כי אם דרשה שדרשוה רש"י והר"ן. ומשום דרש אין לנו לחלל שבת ובשגם לא נכחד ח"ו שהטפת הדם מצוה היא. אכן עיקרה היא בעשיית המילה עצמה. שע"י החתך יצא הדם בטבע. וזהו ראית דם הברית. אבל אם לא יצא כלל. אין כאן חסרון בעשית מצות המילה דמה בידינו לעשות. וראיה גדולה מכיסוי הדם. שאפי' שהיא מצוה מפורשת בתורה דכסוי הדם ויש לה ברכה בפני עצמה. ואין לה מציאות בעולם כי אם אחר השחיטה דוקא. שהנוחר והמעקר פטור מלכסות. והכסוי מעכב השחיטה. שאם אין לו במה לכסות לא ישחוט. כמפורש כ"ז ביו"ד סי' מ"ז. ועכ"ז אם שחט ולא יצא דם השחיטה כשרה ומותר באכילה. אע"ג דבטלה מצוה דאוריתא התלויה בדם. מכ"ש במילה דאין מצות הטפת דם רק אסמכתא ודרשה. ודאי דאינה מעכבת המצוה. וא"כ אם המציצה היתה מצותה משום מצות הטפת דם לחוד ולא לסבת הסכנה. לא יתכן לחלל שבת עבורה. כיון שהמילה כשרה בלא דם. וזה פשוט

אלא שאין אני מבין כיצד יצויר לומר שבחציצה יהיה בה טעם המצוה לחוד ויפרד ממנה טעם הסכנה. עד שנבוא עי"ז לכלל ספק מה יהיה דינה של מציצה של מצוה זו אם מותרת בשבת או אסורה. וכי ענין הסכנה הכרוך בה אן פנה. ואן חנה. ולהיכן הלך חלף לו? הלא הדבר מוחש שגם בתינוק שברח ממנו הדם בעת מילתו [כאותו מעשה שלו] או מאיזה טעם אחר. האם כנמצוץ אותו לא יצא הדם כלל. זה דבר נמנע. וא"כ כשאח"כ נמצוץ מקום החתך ישוב הדם עוד להתעורר ולצאת. כאשר גם כבודו שי' כתב כן. א"כ הרי באנו לטעם הסכנה. וזאת היא מטרתנו במציצה לעורר הדם ולהוציאו לחוץ שלא יתלהב מקום החתך. ומאי נפקא לן אם לא נתעורר לצאת מאליו. הלא זאת חובתנו לעוררו כדי שיצא. כי כל עיקר הסכנה הוא אם ישאר הדם במקוריו ולא יצא החוצה. וא"כ כפי"ז המצוה והסכנה לא יתפרדו לעולם זה מזה. ומהיכן יש מקום להסתפק אם מותר למצוץ משום מצוה לחוד. הלא טעם הסכנה כרוך אחריה לעולם ולא יתפרד ממנה. וכיון שכן הדבר ברור כי לעולם חיוב המציצה לא יזוז ממקומו. ולעולם מוצצין בין בחול ובין בשבת בלתי הפרש בין נדון לנדון. כי הטבע לא ישונה לעולם וטבע הדם לצאת כשמעוררין אותו ודו"ק

ואם תיקשי עלי מדברי הרב שלחן גבוה ז"ל שהבאתי לעיל שחילק עמ"ש מרן ז"ל שכל מוהל שאינו מוצץ מעבירים אותו דה"ד אם נתעורר הדם לצאת ע"י הפריעה בב' ידים. אבל אם לא נתעורר הדם לצאת לא. והביא ראיה מדברי הרמ"א ביו"ד סי' ר"ב שאם לא נתעורר הדם לצאת אין חוששין לשחיטת הורידין עכ"ל. ומזה מוכח שהמציצה אינה מחויבת כשהדם לא יצא. על זאת אשיבך כמה תשובות

(א) דע שדב"ק לא זכיתי להבינם ולא ידעתי מנין לחלק בהכי. וראיתו מדברי רמ"א לא ידעתי לישבה. דהנדונות הפוכים זו מזו. דהדם בשחיטת העוף אם יצא הדם הוא דמזיק כי חיישינן לדם העוף פן יצלהו שלם וע"כ צריך לשחוט הורידין. ובאם לא יצא אינו מזיק. ובמציצה הדבר להפך שבהשאר הדם יזיק לתינוק ובהוצאתו יתרפא. וכיון שכן ב' הנדונות רחוקים זה מזה מאד. ובכן במציצה. מאי הני אם לא יצא הדם שלא נתעורר. אנחנו מחויבים להוציאו ולעוררו עד שיצא. כי הסכנה היא בהיותו נשאר בגידיו ומה ראיה היא משחיטת הורידין שאין לנו חפץ בהוצאת הדם כלל. שהרי אם לא יצא אין חיוב לשחוט הורידין. ואין ביניהם שום יחס ודמיון. והרב ז"ל יחיד הוא בחלוקו זה. שלא ראיתי עד הנה מי שחלק בהכי

(ב) רוב קהלות ישראל אינם נוהגים שטת הפריעה הנהוגה אז בשאלוניקי. שאינן קורעים הקרום רק מחזירין אותו לאחוריו. ורק המנהג הפשוט לקרוע הקרום הדק לשנים וכן עושים אנחנו. כאשר למדנו