ומצור דבש קלג

כי מה סכנה יש אם לא נמול התינוק ביום שמיני שחל בשבת וימול בתשעי. אם לא שכך היא גזרת הכתוב וביום הח' אפי' בשבת. וחציה השני שהיא המציצה הוכרחנו למצא לה טעם משום סכנה. כמאמר רב פפא בסוגין. ומי הכריחנו לבקש טעם למציצה. ומה טעם מצינו למילה עצמה ל אם הכל הוא מצוה אחת. והיכן מצינו מצוה אחרת בתורה בסגנון משונה כזה? [ב] מל ולא פרע כאלו לא מל תנן אכן אם לא מצץ לא מצינו שאמרו כאלו לא מל. ואי הוי הכי. החדוש הזה היה לו לר"פ לאשמועינן דהאי אומנא דלא מייץ כאלו לא מל. ולמה הודיענו עונש המוהל שמעבירין אותו מעבודתו. ולא הודיענו מה יהיה הדין בעבודתו שעבד כבר. אם פסולה או כשרה. לפי סברתם שהמציצה היא חלק מהפעולה של המילה

ופוק חזי מ"ש הרב שלחן גבוה יו"ד סי' רס"ד על מ"ש מר"ן שכל מוהל שאינו מוצץ מעבירים אותו. כתב הוא ז"ל דהאי דיש בו סכנה אינו אלא כשנתעורר הדם לצאת דהיינו כשפורע המילה בב' ידים אבל אם לא נתעורר הדם לצאת דהיינו שפורע בידו אחת ובידו האחרת סותם פי הורד כנ"ל אין בו סכנה. דומיא למ"ש הרב המפה לעיל סו"ס כ"ב דאם לא יצא הדם אין חוששין לשחיטת הוורידין. דהא לא נתעורר הדם לצאת ע"כ הלכך אי לא חייץ לא מעברינן ליה עכ"ל. ופירוש דבריו שהוא ז"ל לעיל מזה בס"ק כ"ד ואחריו בס"ק כ"ז השמיענו חדוש נפלא שבעירו עוב"י שאלוניקי מעולם לא ירד טפת דם בפריעה. כי מנהג המוהלים שלהם שאינם קורעים הקרום הדק כמנהגנו. רק עושים מילה ופריעה בבת אחת בב' האופנים שבארם הרב ז"ל שם יעו"ש. וע"ז כתב הרב דכפי מנהגם בסדר הפריעה המחוכמת הזאת שאין טפת דם יורדת בפריעה אי לא מייץ לא מעברינן ליה. שהרי אין הדם מתעורר לצאת (עיין מ"ש לקמן בזה) וא"כ נמצינו למדים מדבריו ז"ל שאין המציצה מחלקי המצוה. שהרי פעמים שאינה צריכה כשאין הדם יורד כשיטת מוהלי שאלוניקי. ואין טעמה אלא משום סכנה ורפואה. וכשאין סכנה לתינוק אין צורך למציצה

ואל תשיבני מתשובת הרב אדמת קדש ח"ב סי' ז. שנשאל על מוהל שבשבת מל ופרע. וכשבא לעשות המציצה לא היה יכול מפני שהיה לו חטטין בפיו ובא איש אחר ועשה המציצה. ונשאל הרב אם המוהל הב' שמצץ אי עביד כדין והשיב הרב כי המוהל הב' עבד כדין ושפיר עבד. אכן המוהל הראשון שידע שאינו יכול למצוץ ומל צריך לכפרה עכ"ל. ומזה מובן שהמציצה היא מחלקי המילה. כי ע"כ הצריך המוהל הראשון לכפרה. שחלל שבת ולא גמר המצוה למול ולפרוע ולמצוץ דאל"כ מה כפרה צריך אחר שהמילה והפריעה כבר עשאם המוהל הראשון. ואדרבה הב' חלל שבת בדבר שאינו ממצות המילה. זה אינו. דאי הכי אפילו אם נאמר שהיא חלק מחלקיה. אכתי תקשי דמה כפרה צריך המוהל הראשון. והלא הוא ז"ל בראש דבריו בתשובה הנז' הביא הסכמת הפוסקים האחרונים שהסכימו כרמ"א. ודלא כמרן שאסר לב' מוהלים למול בשבת שזה ימול וזה יפרע וכן הביא הוא ז"ל שמרן בבד"ה חזר בו והתיר אפילו לכתחלה למול ע"י ב' מוהלים שזה ימול וזה יפרע. וכיון שכן הדבר קשה. מה לי אם ימול האחד והב' יפרע. ומ"ל אם אחד מל ופרע והשני ימצוץ הלא כלם מתעסקים במצוה. ותקשי ליה דידיה אדידיה. דהוא ז"ל סובר כדעת המתירין למול ע"י ב' מוהלים. ולמה זה הצריך המוהל הא' לכפרה?

אלא דנ"ל דכונת הרב דהצריך להמוהל הא' לכפרה. משום דהכניס עצמו בספק סכנת נפשות. שהרי הוא היה המוהל המזומן למול ולפרוע ולמצוץ כמנהג בני ספרד שאין מחלקין המילה לב' מוהלים אפילו בחול. וכשהמוהל הזה שלא יכול למצוץ מפני החטטין שבפיו. הא ידע לה מקמי המילה. ולמה הכניס עצמו למול ולא למצוץ ולסכן את התנוק דהא אותו האחר שמצץ כנראה במקרה בא לו ומצץ ולא שהמוהל הזמינו למצוץ דהא אין מנהג הספרדים לחלק המילה לב'. ואם לא נמצא מי שימצוץ היה התנוק מסתכן. על כן הצריכו הרב לכפרה שהכניס עצמו בספק סכנת נפשות. והוא טעם נכון בדב"ק!

האמנם הרב ז"ל תבריה לגזיזיה דהאי פרושא דמרוח והסיע אותנו לטעם אחר. דכתב אח"ז דה"ט דצריך כפרה דאפשר שהמציצה דיינינן לה כדין ציצין שאין מעכבין את המילה. דקי"ל דאם פירש אינו חוזר יעו"ש. וכפי"ז אתי עלה מטעם חלול שבת דהמוהל לא היה למצוץ אם פירש יעו"ש. ואחרי נשיקת הרצפה. אדון לפניו בקרקע. כי אין הנדון דומה לראיה. דהא טעמא דמציצה היא משום סכנת התינוק. ומי זה אמרה דאינו חוזר למצוץ אם פירש הלא פקו"נ שנו כאן והלא אף אם גמר המילה ונסתכן התנוק מחללין עליו את השבת. ורחיצה תוכיח שהיתה נהוגה בזמן הש"ס. ואי אשתפיך חמימא קי"ל דמותר להחם לו מים אפילו בשבת כיון שהוא אחר המילה הגם שאין רחיצת התינוק מחלקי מצות המילה. עאכ"ו במציצה שנמשך סכנתה מחמת המילה הקודמת. זאת פשיטא דאם שכח למצוץ ופירש. שחוזר למצוץ אפילו בשבת משום סכנה. ומה ענין זה לציצין שאינם מעכבים את המילה שאינו חייב לחזור אפילו בחול אם פירש משום דכיון דנגמרה המצוה ואין כאן דבר המעכב. ולפי טעם הרב ז"ל דאתי עלה מטעמא דחלול שבת. לא ידענו מה חלול יש כאן. לפי מ"ש הוא ז"ל כדעת המתירין למול לכתחלה ע"י מוהלים שנים והכא נמי נחשוב את שניהם מתעסקים במצוה. וכמ"ש הוא בזכות המוהל השני. ולא ידעתי למה יצא זה חייב וזה זכאי. ודב"ק צ"ע

עכ"פ דון מינה ואוקי באתרין דמדברי הרב למדנו לפי דרכנו. שאין המציצה מחלקי המצוה. שהרי הוא ז"ל חשבה כציצין שאינן מעכבים המילה. ואין כאן מחלקי המצוה רק המילה והפריעה ותו לא. ושו"ר להגאון בנין ציון בדט"ו ע"ג בויכוחו עם הרב אב"ד דק"ק ווין ז"ל הושיטה בקנה ופשיטא ליה שאין המציצה מחלקי המילה יעו"ש. וכן פשטות דברי רבותינו הפוסקים ראשונים ואחרונים יעוין עליהם. וכבר זכרום זולתינו בהקובץ גליון ז'

ואיש חכם הי"ו הקשה לי ע"ז מדברי הפיטן שיסד הרחמן לברכת המזון כמנהג אחינו האשכנזים הי"ו והראה לי בסדור שבידו. ששם כתוב הרחמן הוא יברך המל בשר הערלה. ופרע ומצץ דמי המילה. איש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה. ואם שלש אלה לא יעשה לה. הרי שהפיטן כלל שלשתן יחד וקאמר עבודתו פסולה אם שלש אלה לא יעשה לה. וצהבו פניו בקושיתו זאת כי נצחני. וכה עניתיו. רואה אני כי גם קושיתך פסולה. ואינני חפץ להוציאך ריקם ולומר לך שאין ראיה מדברי המשורר לענין דינא. כי הפיטן חפץ לפאר שירו בחרוז "לה" וקבץ מה שחפץ. אכן האמת כי שגית בפירוש דבריו. שאם אמר בחרוזיו. ופרע ומצץ דמי המילה. ואם שלש אלה לא יעשה לה עבודתו פסולה שאז יובן בהחלט שהוא סובר כן שבהעדר אחת מהשלש פסולה. אז נמצא מקום לשאול מאין זאת לו? אכן המשורר דקדק יפה בלשונו. וכתב אחר שמנה המילה והפריעה