ומצור דבש קלב

האויר הממלא את חלל הסילון [ההעבער] בפנימיותו. לא יניח היין ליכנס אליו כי לא יתן לו לרשת מקומו. ואז גם האויר הלוחץ שבחבית לא יוכל לפעול פעולת לחיצתו בהיות האויר שבסילון מתנגד אליו ועוצר בעד יציאתו. ועל כן נצטרך למצוץ בפי הסילון ולהוריק האויר שבתוכו. וכאשר יתרוקן הסילון. אז תיכף האויר שבחלל החבית ילחוץ על היין וידחקנו לצאת לחוץ ויכנס בהסילון וישתפך לחוץ. וזה לך האות שאם יתרומם פי הסילון מהיין שבחבית שאז יכנס לתוך הסילון אויר מן החבית עצמה. יחזור אותו האויר להתנגד להראשון ולא יצא עוד יין עד אשר נשוב שנית להשקיע הסילון תוך היין ונשאוב את האויר שנית אשר עבר בתוכו. ועוד אות שני שאם החבית סתומה וסגורה היטב מכל צדדיה. לא יצא ממנה היין בשום אופן גם כי נשים ברזא בפי החבית עד אשר נקוב החבית למעלה נקב קטן אשר יחדור האויר דרך שם ואז יצא היין דרך הברזא. וזה דבר מנוסה ומוחשיי. ואם כן הרי הוברר שהאויר הכנוס תוך החבית הוא סיבת יציאת היין לחוץ. לא הסילון שמצצנו את פיו. כי רק זאת הועילה מציצת פי הסילון לפנות דרך לפני האויר שבחבית למען יפעול פעולת לחיצתו וכאשר בארתי

ואחרי זאת הלא כל בעל שכל יבין כי אין שום צד דמיון ויחס למציצת גידי המילה עם סילון היין הנ"ל כי גידי דם המילה הם עורקים מלאים דם. ואיזה אויר יש שם שידחוק הדם לצאת אח"כ מחמת המציצה שקדמה. דוגמה לסילון היין? וסבת התפרצות הדם בתינוקות הנמולים לפעמים רחוקות. איננו בסבת המציצה חלילה. כי הנסיון הורה כמה פעמים שאחר שפסק הדם אחר עשית המילה. ישוב הדם להתפרץ גם אחר ארבע או חמש שעות שעברו מעת שפסק הדם. ולפעמים גם אחר יותר מזה. וזה יקרה מטבע התגברות הדם שבתינוק לסבת רבוי חום הטבעי שבעורקיו. ומה גרמה לזה המציצה. חלילה! גם יש מין דם רע שאינו נעצר בנקל מסבת שאינו נקרש רח"ל ונקרא בפי הרופאים [אימופלין] וזהו לדעתי סכנת מי שמתו אחיו מחמת מילה. שלא ימול הוא עד אשר יגדל ויתחזק כחו. באשר כי נגע משפחה הוא שאין דמם נקרש וע"כ אסור למול עוד עד אשר יחליף כח הדם שבתוכו. ע"י הזמן. או ע"י תרופות במי ברזל וכיוצא וכזה יקרה גם לאנשים גדולים בהחתך בשרם. הגם כי לא היתה שם מציצה. וחלילה לתלות בוקי סריקי בהמציצה שתועליותיה גלוים. וגם להתפרצות הדם שע"י כח המציצה שיתרוקנו גידי הדם ישובו כותלי הגידים להדבק זה בזה ויסגר הדם מלצאת עוד. ובכן אחרי שהוכחנו טעות דמיונם נשובה אל מקומנו כי אין לנו מדברי רז"ל אשר אורחותם אורחות חיים

האמנם מה שסיים הגאון ז"ל דבשבת לא ימצוץ בחוזק לא זכיתי להבין טעם הדבר. דאם הוא לצד הרפואה. מנא לן לחלק בין חול לשבת. ואם היא מצד חלול שבת. כאשר לא ימצוץ בחוזק מה תקון עשינו. הלא חלול שבת נעשה בכל האופנים. דתיכף במציצתו הראשונה הרי הוא עוקר הדם מחבורו. כמ"ש רש"י במתניתין דשבת. שאין הדם יוצא ונתק מחבורו אלא ע"י המציצה. וא"כ טפת דם הראשונה שתצא ע"י המציצה אם בקל או בחוזק כבר נעקר מחבורו וכ"ש לגירסת אלא ע"י החבורה (עיין הר"ן והגהות הב"ח) וא"כ הרי חלל שבת כבר. ועו"ק דהלא נתנה שבת לדחות מפני המילה. וכן המציצה דוחה שבת מחמת סכנה. ולמה לא ימצוץ גם בחוזק. באופן שלא ידעתי לאיזה תכלית היא אזהרת הגאון ז"ל בזה

ועתה אחרי כתבי הגעני גליון ט. מהקובץ ששלח לי ע"י הבי דואר. ושם ראיתי לאחד חכם מרבני דורנו הי"ו אשר שמו לא נודע לי. שהביא דברי הגאון ז"ל האחרונים ותמה עליו באזהרתו הנ"ל. ותירץ דאולי ע"י המציצה כל דהוא ימצוץ רק דם המכונס דמפקד פקיד עכ"ל ויעו"ש. והם דברים תמוהים במחילת כבודו כי הם נגד הסוגין דאסיקנא דדם לאו מפקד פקיד אלא חבורי מחבר ונגד פירש"י והר"ן כמש"ל. ועו"ק הדבר הזה. שהרי כל מטרת המציצה היא להוציא הדם ממקומות הרחוקים. כמ"ש הרמב"ם ומר"ן ז"ל. ובמציצת דם הכנוס לבד אין בו תועלת לתינוק ואינו מצילו מידי סכנה וא"כ חלל שבת בלתי תועלת. תחת שחשב זאת לשמירת שבת. ודו"ק כי קצרתי

ואתה הקורא נעים. הנה נא ערכתי לפניך מה שהשיגה ידי. בסתירת דברי מתנגדי המציצה. מראיותיהם וטענותיהם ואין בכל טענותיהם רק התחכמות על דברי רז"ל וחלילה לנו להטות להם אזן. וצא ולמד שהמציצה נהוגה בישראל למעלה מכמה אלפי שנים. וכמה רבבות אלפי ישראל נולדו וכן יולדו כהנה וכהנה. וכלם נמולו ונמצצו ולא אונה ולא יאונה להם רע. ולא היה פוצה פה ומצפצף שום אדם בכל הדורות שעברו. רק בדור האחרון שאנחנו בו שרבתה בו חכמה למאד? ויעפילו לעקור נטוע. ואין כדאי לאבד הזמן בסתירת דעות האלה

קנצי למלין. תועלת המציצה היא תועלת גדולה לנמצץ מצד דעת רז"ל ומצד הרפואה הבדוקה והישרה. ומינה לא נזוע. ולחשש סכנה המחודשת שום שמנו אליה לב בסעיף השלישי בע"ה. אכן חלילה לבטל מציאותה. כי פקו"נ היא ובשבת ג"כ מוצצין בלתי שום חשש ופקפוק חלילה. ומצות מציצה בשבת היא משופה ומנוקה מכל חשש וגמגום של חלול שבת. ואדרבה. מצות ה' ברה ותמימה היא וד"ב. ומעתה נפן אל הסעיף השני בע"ה: סימן טו"ב. (ב) בענין המציצה אם היא משום סכנה או מצוה

הנה מכל האמור ומדובר בסעיף הא' התבאר למדי כי טעם יסודתה הוא להציל התינוק מהסכנה. וכעין רפואה מחויבת בפעולת המילה. וזו היא האמת הברורה

ולהאומרים משום מצוה. אם כי לא נכחד כי מצוה לשמוע דברי חכמים בכל דבר. בכל זאת צריכים אנחנו להבין מה כונתם בהשם החדש הזה שצרפו לטעם הסכנה האמור בדברי רז"ל. שאם נבין הדברים כפשוטן שהונח שם מצוה למציצה כמו שהונח למצות המילה. א"כ יתחיב מזה שגם המציצה היא חלק מחלקי המילה ולא תפרד ממנה (וכאשר ראיתי דעה זו מרבני הדור שי' הובאו דבריו בהקובץ במכ"ע היהודי גליון ז. והכותב חולק על דעה זו ואין בידי כעת תשלום המאמר ההוא) ואם לזאת כיונו אמינא. כי אינו כן כאשר אבאר. [א] שא"כ תהיה מצות מילה משונה מכל מצות התורה בסדר צווי והזהרה שלה. כי לא מצינו שום מצוה שתהיה חציה גזרה וחציה טעם כמו המילה. שחציה הראשון שהיא המילה והפריעה היא מגזרת הכתוב שימול אפי' בשבת הגם שאין כאן סכנה.