ומצור דבש קלא

שבבטול הטעם נתבטלה התקנה. שהרי במשנה לא הוזכר טעם המציצה כלל. ורב פפא שהזכיר טעם הסכנה לא אמר שזהו לבדו טעם המציצה וגם הסכנה לא באר לנו עד שיאמר עליו שטעה בדבר ושאין סכנה בדבר עכ"ל. וחשב הגאון ז"ל לסתום בזה פי המקטרגים עליה במה שנאמר שיש בדבר טעם נסתר ואנחנו לא נדע מה הוא. ע"כ אי אפשר לבטלה כיון שלא ידענו את טעם יסודה

ודבריו שגבו ממני. דאם המציצה היא מדברי מרע"ה או דברי הנביאים. מפני מה לא נכתבה בתורה או בנביאים ולמה נעלם זכרונה. ואם נאמר שהיא מתורה שבע"פ. הדבר קשה שלמי נגלו תעלומות חכמה והקבלה והמסורה יותר מרבותינו בעלי הש"ס. ולמה הוצרך רב פפא לטעם הסכנה. ואם היא הלמ"מ או דברי מחוקק הדת אין צריך לתת טעם והם דברי תימה. גם במ"ש שלא נודע טעם יסודתה ולא נזכר במשנה וגמרא טעם תקנתה. וגם מה היא סכנתה. תמיהות רבות יש בדב"ק

[א] שכפי"ז הוא סותר דעת עצמו שהרי לעיל מזה הוכיח שהמציצה צריכה להיות בפה ודייק לה מלשון ומוצצין האמור במשנה. וכתב ששרש מצץ לא נמצא ממנו רק על משיכה ויניקה. וזהו ודאי כדי להוציא הדם ממקומות הרחוקים. ומזה נתן טעם לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שהמציצה היא להוציא הדם ממקומות הרחוקים דדייק כן מלשון ומוצצין יעו"ש בדב"ק ואיך אח"כ סגר עלינו המדבר לומר שלא ידענו טעם למה נתקנה. ואי טעם הדבר נעלם מעינינו. מה תועלת יצא מהדקדוק שלשון מציצה הוא בפה. והרי זה ב' הפכים בנושא אחד. חסרון ידיעת הדבר מה הוא. והכרח הדבר שכן הוא ממשפט הלשון?

[ב] שאם הדבר גזרת חכמים בלתי הגלות לנו טעם גזרתם. הדבר קשה. דהא אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום עשה כידוע ואיך גזרו רבנן למצוץ אפילו בשבת ולחלל עליה שבת החמורה ולעקור איסור תורה בקום עשה בידים. בשלמא אי אמרינן מטעם הסכנה שיש בהעדרה לתינוק. א"כ התורה עצמה היא שהתירה חלול שבת משום פיקו"נ. דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. וזה בנה אב לכל מצות שבתורה לגבי פיקו"נ. ולא חכמים הם שהתירו. אבל אם אין זה טעם המציצה רק משום טעם אחר כמום את רבותינו ז"ל. אין כח ביד חכמים להתיר איסור תורה ולהתיר חלול שבת במציצה

[ג] הדבר תמוה שהרי טעם המציצה מפורש בסוגין דשבת (קלג:) שהרי אמרינן התם אמר רב פפא האי אומנא וכו' סכנה הוא וכו' ומקשינן פשיטא מדקא מחללינן עליה שבתא. ומשני מהו דתימא דם מיפקד פקיד קמ"ל חבורי מיחבר. ופירש"י שאם ר"פ לא אשמעינן שהיא סכנתא היינו אומרים שטעם היתר המציצה בשבת. משום דאין כאן חלול שבת דדם מפקיד פקיד. והדם נתון בכיס כמונח בתוך הכלי ואינו עוקרו ממקומו. ולפי"ז גם בחיל אין בו סכנה אם לא מצץ. קמ"ל ר"פ דדם חבורי מחבר. ועל ידי המציצה הוא עושה חבורה שאין הדם יוצא וניתק ממקומו אלא על ידי חבורה וזה חלול שבת ואסור בשבת. ואפ"ה גבי מילה מותר להוציאו אפילו שהוא עושה חבורה משום סכנה. ומה היא הסכנה מוכרח לומר שאם ישאר שם הדם יהיה מזה סכנה לתינוק. ואם כן הרי הטעם מפורש להדיא משום סכנה ומפורש מה היא הסכנה. היינו אם ישאר שם הדם ולא ינתקנו ממקורו! ומה צורך לפרש יותר מזה. ובזה סרה תמיהתו שתמה על הרמב"ם ז"ל דמהיכן הוציא טעם המציצה להוציא הדם. והוכרח הוא ז"ל להדחק ולמצוא לו ישוב מדקדוק לשון מוצצין יעו"ש. ולא כן אחי כי בגוף הסוגיא מפורש בה טעם כעיקר וממנה למדו כל הפוסקים ז"ל. באופן כי דברי הרב גאון יעקב ז"ל לא יכולתי לישבם ונפלאו ממני וצ"ע

[ד] הגאון המפורסם בעל"פ תפארת ישראל בביאורו למשנת פ' ר' אליעזר. כתב במתני' דידן דתנינן מוהלין ופורעין ומוצצין וכו' התנגדות דעת הרופאים למציצה וז"ל ולפי מה שאומרים הרופאים עכשיו. אדרבא ע"י המציצה אפשר יסתכן שע"י המציצה יתפרצו נקבי [הפארען] וישפעו דם אחר המילה כמוצץ יין שבחבית ע"י (העבער) דאף ששאף רוח שבמינקת (העבער) מיד היין שתחתיו פורץ ועולה אף אחר שפסק למצוץ. ואין לתמוה ע"ז שהוא כנגד הש"ס דבכמה דברים נשתנה הטבע וכו'. ולכאורה היה נראה לשמוע בקולם שהרי אפי' בכריתות שומעים לקולם ואפי' להקל, כ"ש שנחוש רק משום סכנה והם בקיאים בסכנה יותר ממנו וכו' אעפ"כ נ"ל דאין לזוז מדברי רז"ל. ול"ד לרחיצה שנשתנה הטבע. אבל הכא מי לא מודו הרופאים דע"י המציצה נצל הגיד מצביה וכו' וכיון דגם לפ"ד גם מציצה מהני אין לנו אלא דברי רז"ל וכו' וסיים וז"ל, ואעפ"כ נ"ל שלא ימצוץ כ"כ בחוזק בשבת. דהש"ס לא קאמר רק האי אומנא דלא מייץ. משמע דלא מייץ כלל. עכ"ל

והרואה יראה שהגאון ז"ל סתר סברת הרופאים ההם. רק מכח דברי רז"ל מיסדי המציצה. מאחר שגם הרופאים עצמם מודים בתעלתה שמצלת מצבית הגיד וכו'. האמנם לא סתר סברתם במאי דחיישי לסכנה האחרת פן יתפרצו נקבי [הפארען] אחר המציצה. דוגמא לסילון המוצץ יין מן החבית. וא"כ מה תקנו בזה. אה"נ שהמציצה יש בה תועלת לצבית הגיד. אכן לתועלת הזה אין צורך להשיגו ע"י המציצה דיש לזה רפואה אחרת כמ"ש הוא ז"ל בשמם לתת על הגיד מטלית שרויה במי עקסטראקטיס או לשום מטלית במים קרים ולמה לנו המציצה מעתה דיש בה סכנה אחרת של התפרצות הדם. ולזה לא תקן הגאון כלום שהרופאים לא יספיק להם מה שנאמר. אין לנו לזוז מדברי רז"ל מאחר שאתם מודים בתועלתה. שהלא ישיבונו. אמת שיש בה תועלת אכן יש בה גם נזק. כי ע"כ טוב לבטלה ולהסיר סכנתה. והתועלת שבה נשיג אותו במים קרים לבד. וחזרה קושין למקומה למה לא נשמע לקולם בדבר סכנה. ובפרט במה שהביאו דמיון מוחשי לדבריהם מסילון שבחבית. והלא יאמרו בדעתם שהמה חכמו ח"ו מרז"ל מיסדי המציצה!

ולע"ד נראה לי לומר. שאם כל חשש הרופאים לסכנת המציצה הוא מסיבת דמיונם שדימו המציצה לסילון המוצץ יין מהחבית. דמיונם מאפע. ודברים תפלים הם אלו. דהרי יש לשאול. הלא נודע כי אין בטבע הנוזלים לעלות למעלה בשום אופן אם לא על ידי כח הדוחה ודוחק תמיד את הנוזלים ההם. ומי העלה את היין שבתחתית החבית לעלות למעלה ולהשתפך בכלי אחר בחוץ. הלא כח המציצה שמצץ המושך יין בפי הסילון כבר חדל. ואיה הוא כח הדוחה עוד! וכאשר נפתור את השאלה הזאת. אז נראה ברור כי הרופאים ההם טעו בדמיונם. שהדבר נודע בחכמת הטבע. שהאויר הממלא את החלל שבחבית היין הוא הלוחץ לחץ גדול על היין שבתוכה להוציאו לחוץ ולרשת מקומו. אם אך לא ימצא מתנגד לו. וע"כ צריכים לעזור לו שיפעול פעולת לחיצתו. ולהסיר המתנגד לו. והנה בהביאנו את הסילון אל תוך החבית להוריק ע"י את היין שבתוכה.