ומצור דבש קל

כללו של דבר אני אומר. שכל דבר שנעשה להם לטבע מחמת ההרגל בו א"כ עתה בזמננו שסר ההרגל חדל להיות טבעי. ומכיון שכן. הרחיצה. והסיכה. וההקזה. שאין כאן דבר שטבע התולדה יחיבהו. ורק ההרגל עשאו לטבע בזמנם. אם כן בזה"ז שחדלנו מן ההרגל ההוא אין כאן סכנה שבסור הסיבה יוסר המסובב. וזהו מ"ש מרן ז"ל בדין הרחיצה (סי' של"א ט') דהאידנא לא נהגו בו. ותו לא. ולא אמר שאין בו סכנה חלילה לסתור דברי רז"ל. שאם גם עתה היינו מורגלים בה כבזמנם מי זה יאמר דאין בה סכנה. רק אמר שלא נהגו בה. וממילא אין גם סכנה והדברים ברורים

וכפ"ז אין אני מבין מה דמיון ויחס יש בין הרחיצה להמציצה. שהמציצה שהיא להוציא הדם ממקומות הרחוקים שלא יתלהב מקום הפצע וכיוצא הוא דבר טבעי בתולדתו של אדם שלא ישונה טבע התולדה לעולם. מה שאין כאן טבע הבא מחמת ההרגל. בסור ההרגל חדל להיות טבע. וכן הוא ענין הרחיצה. שחדל הרגלה יחדלה סכנתה. האמנם ענין המציצה הוא דבר קים בטבע התולדה שכאשר יחתך בשר האדם עלול מקום הפצע להתלהב ע"י חום הדם. ומציצת מקום החתך היא רפואתו. וכיצד יצויר בשכל אנושי לאמר שעתה שונו הטבעים ואין לה צורך. האם בזמן הזה אם יחתך בשר האדם לא יצא דם או אם גם כי נמצוץ הדם של מקום החתך לא יצא הדם מגידיו ועורקיו כי נשתנה הטבע? הלא למשוגה יחשב האומר כן. ואם כן אין כאן גם יחס דמיון בין הרחיצה למציצה. ולדעת רז"ל אשר הודיעונו שהיא מצוה להציל התינוק מסכנה. כן חובתינו לעשות וממנה לא נסור

ג) עוד התחסדו מנגדי המציצה ובאים עלינו בטענת חלול שבת כי בזמן הזה אין צורך לה. והוי חלול שבת ללא צורך. על כן חפצים בבטולה. וכן נסתפק כבודו שי' לדעת המחזיקים בה כשתהיה המציצה לשם מצוה. אם מותר למצוץ בשבת. והניח הדבר להכרעת חכמים הי"ו. (על ספק כבודו עוד אשיב ידי שנית בסעיף הב') ועל זאת אשיב כי טענתם זאת המכוסית מלמעלה באדרת האמונה והחסידות לא חדשה היא כי כבר הזכירה הרב בנין ציון ז"ל בתשובתו סי' כ"ג ודחה סברתם וטענתם יעו"ש

האמנם באשר תשובת הגאון בנין ציון ז"ל על טענתם דחלול שבת היא מרגזת הלב מאד. שכמעט נלחץ הגאון ז"ל בפלפולו לומר דיש צד איסור במציצה בשבת כאשר אבאר לזאת נלחצתי מאד. שהגם שאין פה המקום לפלפל אכן לא יכולתי לעבור בשתיקה על המעבר המסוכן הזה אשר דחפנו בו הגאון ז"ל. ועל המילה נאמר כי עליך הורגנו כל היום. וכיצד נניח מקום למתנגדי המציצה להתנפל עלינו מסיועם מדבריו. והדבר נוגע לעצם המצוה ולכל מוהלי בית ישראל ואני העבד בתוכם. שהנה הגאון בנין ציון ז"ל השיב ע"ז וז"ל אות באות. גם מה שנאמר דבמוצץ בשבת יש איסור סקילה הוא טעות. דבשלמא הגמרא קאמר שפיר תדע דקא מחללין עליה שבתא כיון שברור להם שהמציצה היא תקון ולא קלקול. שהרי תקנו אותה שחשביה לצורך שפיר דייק דע"כ סכנה איכא בדלא מייץ דאל"כ אלא שיש תקון במקום סכנה איכא משום חובל בשבת. אבל לדעת המתנגדים במציצה באמרם שהיא ללא צורך ולפעמים מזקת. א"כ אפילו לפי דעתם הו"ל המוצץ בשבת מקלקל בחבורה וקי"ל דפטור. כמבואר בהרמב"ם בהל' שבת פ"א. ואפי' שכל פטורין דשבת אסורים מדרבנן. עכ"ז יש נפקותא במה שהראינו שגם עת המתנגדים במציצה אין בה איסור מן התורה. רק מדרבנן למי שלבו נוקפו שמסופק אולי הדין עמהם: שעכ"פ יצא הדבר מכלל ספק דאוריתא וליכא אלא ספק איסורא דרבנן ולקולא עכד"ק

ואחרי בקשת הסליחה מקדושת עצמותיו. אמינא כי דב"ק תמוהים למאד. כי לפי דעתו ז"ל. סו"ס אנחנו נכשלים באיסור או ספק דרבנן שלדעת המתנגדים שאומרים שאין בה צורך ואין הדבר מסופק אצלם. אנחנו נכשלים באיסור דרבנן דמקלקל בחבורה בשבת. ועוד כאב למי שמסופק שאולי הדין עמהם? והו"ל רק ספק דרבנן. ועכ"פ אין בית מנוס או מאיסור דרבנן או מספק איסור. שהרי הוא ז"ל לא החליט שאין הדין עמהם כמובן. ונשארנו לעולם בספק איסור דרבנן וזאת נחמתינו בלבד שניחם אותנו דעכ"פ ספיקא דרבנן לקולה! ולכל הצדדים פקע שם מצוה מהמציצה. כיון דיש כאן ליתא דאיסורא. ודב"ק מרעישים ומרגיזים את לב כל איש מבני ברית. שהאם זכות הוא זה שלמד על המציצה שהוציאה מגדר מצוה והעמידה בקרן חובה. דאטו מי זוטר איסור דרבנן או אפי' ספק איסור? וזאת אשר יבקשו מתנגדיה כי סוף סוף מצות המציצה היא מצוה דרבנן והדבר ברור. וע"ז יצעקו כי מה בצע כי נקים מצוה דרבנן. והאידנא אנחנו עוברים על איסור דרבנן. ומה טעם במצוה כזאת בזה"ז שטעמה כריר חלמות. ואם נגזור עתה דבשבת לא ימצצו משום ס' איסור ורק בחול ימוצו. א"כ הרי השפלנו כח מצות המציצה עד דיוטא התחתונה. שהרי יצאה מחזקתה שהיא לצד הסכנה. דאל"כ אין הפרש בין חול לשבת בענין פקוח נפש. ונפתח פתח גדול למתנגדיה לבטלה לגמרי כי מה צורך בה מעתה. ומה גם אם יצורף אליה שאר טענותיהם עליה. ודברים אלו נוקבים הלב לבית חללו

ולא ידעתי מי דחקו להגאון ז"ל עד גדר הזה. שהרי במה שהוכיח טעות המתנגדים בעצם תועלת המציצה. כמ"ש הוא ז"ל לעיל מזה. שהם חשבו שפעולתה לעצור הדם. ונהפוך הוא שהיא להוציאו. יש בזה די והותר לחתור דעת המתחסדים האלה החפצים בביטולה מטעם חלול שבת ח"ו. כי לצד שהונח בדעת המתנגדים שפעולת המציצה היא לעצור הדם. וע"כ ידברו עתק על רבותינו מיסדיה. שח"ו לא הבינו בדבר כי נהפוך הוא. שהמציצה תרבה הוצאתו ולא תעצרהו. וכיון שפעולת העצירה נוכל לעשותה ע"י זלוף יין שבטבעו עוצר הדם. מכאן יצא העגל הזה לומר שיש בה חלול שבת. כי אין מן הצורך לחלל שבת ולמצוץ. וביין סגי. אבל באמת טועים הם כי רז"ל כיוונו במטרת המציצה להוציא הדם ממקומות הרחוקים וככל מ"ש לעיל. ואי אפשר לזלף עליו יין לבד כי היין עוצר ומתנגד להמבוקש. וכיון שהפעולה הנדרשת היא הוצאת הדם. הדבר מוכרע מאליו שאי אפשר להשיג פעולת ההוצאה כי אם ע"י המציצה שנמשוך הדם בכח להוציאו לחוץ. וטעם המציצה הוא להציל התינוק מן הסכנה. וכיון שבאנו לידי כך. א"כ מי זה יוכל לבטא בשפתיו שיש בדבר נדנוד איסור ח"ו. והלא פקו"נ הוא זה ודוחה את התורה כולה. וזה ברור. וא"כ בהוכחת טעותם היה די להשיב למתנגדיה על טענתם ולא היה לו להגאון ז"ל להדחק בדוחק עצום המכאיב לב מליצי יושרה. אשר הוא ז"ל ראש וראשון למליציה

עוד אשוב להתפלא על הרב ז"ל שמרוב הלחץ שנלחץ בענין זה הוכרח להסיע אותנו למקום אחר. שכתב שמי זה יכריע עד כמה למעלה יגיע תקון המציצה אם לא תקון נביאים היא. ואם לא משה רבינו תקנה וכו'. ומי יכריע מאיזה טעם נתקנה. שיאמר עליה