ומצור דבש קכט

האחרת. כאשר גזרו ולא במשפט. שאין להסיר הסכנה ממצות המציצה כי אם בביטולה ישתקע הדבר ולא יאמר

ב) צל הרים ראו כהרים. ומצאו עזר לביטולה לפי דעתם שאין בה צורך ממה שמצינו שבוטלה רחיצת החמין לתינוק בשבת. שבזמן הש"ס היה העדרה לסכנה. ועתה אין סכנה ונתבטלה. וה"ה למציצה. וכבודו שי' בגליון ד. מהקובץ הנדפס בהיהודי. השיב שאני התם דנשתנה הטבע. ותירוצו יפה מאד. אכן קצר מאד ולא באר דבריו שלא יתפסוהו מתנגדי המציצה בטענתם שגם עתה נשתנה הטבע. אשר זה הוא עמוד סמיכת טענתם. וזה דבר שלא יוכחש גם מצדנו. כי באמת נשתנו הטבעים מזמן הש"ס לדורנו תכלית שנוי. ורפואות הש"ס שבשבת וגיטין ויומא יוכיחו. ולמען הסביר תירוצו הנ"ל אעתיק לו בקצרה מה שכתוב אצלי בענין זה ויתחורו ויתלבנו הדברים בע"ה. וטרם כל אודיעהו. כי טענת מתנגדי המציצה מראית הרחיצה לא חדשה היא. וכבר הגאון בנין ציון ז"ל הביא דבריהם בתשובתו סי' כ"ד. בויכוח שהיה לו עם הרה"ג המנוח כמוהר"ר אלעזר הורוויץ ז"ל אב"ד דק"ק ווין. וכנראה מדבריו שם שהרב הנ"ל היה ממתנגדיה. (אשר מזה יראה כבודו שי' אשר פלטה קולמוסו שגגה בגליון ד' הנ"ל שקרא לבעלי דעה זו כת רפורמית ח"ו. ואין נכון לדבר כן כי סוף סוף תורה היא וללמוד אנו צריכים והני רבני גדולי ישראל שקו"ט בדבר. ומה בכך. ושאני לשון המדובר עם הרופאים מלשון המדובר עם הרבנים נוחי נפש. כי ע"כ נא להסיר הלשון המוזר ההוא וד"ב) שהרב הנ"ל כתב וז"ל. אם בזמן המשנה חשבו הרחיצה לצורך גדול, ושיש סכנה בחדול אותה. ואח"כ בטלה בידעם שאין עוד סכנה. או שלא היה סכנה גם אז. מדוע לא נאמר גם בדבר המציצה כן. עכ"ל. ועל זה השיב הגאון בנין ציון ז"ל וז"ל. מן בטול הרחיצה אין ראיה טל המציצה. שמסוגיא דשבת דקל"ד ממה שפליג ראב"ע עם ת"ק. אם יש צורך להרחיץ ביום השלישי או לא. וממאי דפליגי אמוראי אם מרחיצין או מזלפין ואם מותר הרחצת כל גופו או הרחצת המילה לבד. נראה שדבר רחיצה לא היה דבר פשוט ומקובל אצלם. אלא שדנו בה על פי מה שהיה נראה להם צורך לפי שנוי הטבעים. ולכן דן הב"י שאחרי שידוע אצלנו שאין סכנה בביטול הרחיצה. אסור לחלל שבת עליה. שהרי גם בזמן המשנה והגמרא לא היתה הרחיצה רפואה מקוימת וברורה לכל אופניה. אבל איך נדון כזה על המציצה שאין בה פלוגתא עכ"ל

ונוראות נפלאתי על דב"ק. ולא ידעתי מה תשובה היא זאת לדחות ראית הרחיצה. שלא היתה סכנה מקוימת וברורה ממאי דפליגי תנאי ואמוראי בדינה. והלא תלמודנו מלא על כל גדותיו ממין זה. דפליגי תנאי או אמוראי בדין. זה אומר בכה וזה אומר ההיפך ואח"כ ההלכה תכריע. וע"פ ההלכה יקום דבר לעולם בתורתנו. ובדין הרחיצה מאי הוי אי פליגי ראב"ע עם רבנן במשנה. ואח"כ פליגי אמוראי בישוב דברי המשנה. הלא אח"כ באותו דף עצמו איפסיקא הלכתא. דאמר ר' יוחנן הלכה כראב"ע. מרחיצין את הקטן בין בחמין שהוחמו בשבת ובין שהוחמו בע"ש. בין הרחצת גופו בין הרחצת מילה מפני שסכנה היא לו יעו"ש. וכן פסקו הפוסקים הרי"ף. הרמב"ם. הרא"ש והטור וכל נושאי כליהם. ואם כן סכנת הרחיצה נפסקה להלכה ולמעשה. ומה יש יותר ראיה שהיא רפואה בדוקה. ברורה ומקוימת וסכנה לחדול ממנה. ממה שהותר לחלל עליה שבת החמורה. במלאכה גמורה דאוריתא להחם מים בשבת. ולמה הרב ז"ל למד מס"ד דתלמודין ולא ממסקנא וזה פלא. ועוד אתפלא על הגאון ז"ל. שאם לא היתה רפואה ברורה אצלם. כיצד התירו חילול שבת על דבר מסופק תועלתו. והרי גרסינן ביומא דפ"ג גבי מי שנשכו כלב שוטה שרבנן אוסרים להאכילו מחצר כבד שלו. ור' מתיא בן חרס מתיר. וכתב שם רש"י בדעת רבנן האוסרים שאפי' שהרופאים מרפאים ברפואה זו אינה רפואה בדוקה להתיר לו אסור בשר טמאה על כך יעו"ש. ונודע שנשיכת כלב שוטה יש בה סכנה גדולה כידוע. ואם כן הרי דברים קל וחומר. ומה אסור לאו גרידא לא התירו ברפואה מסופקת. אסור סקילה וכרת לא כ"ש שלא התירו אלא בידעם שהוא דבר ברור ברפואתו. ומוכרחים אנחנו לומר שהיא סכנה ברורה. וחזרה קושית מתנגדי המציצה למקומה דמאי שנא מרחיצה שבטלוה

גם מ"ש בשם מרן הב"י ז"ל שאחרי שידוע אצלנו שאין סכנה בביטול הרחיצה אסור לחלל עליה שבת וכו'. בי אדוני דברים אלו לא אמרם מרן הב"י מעולם ח"ו דכפי"ז מרן הב"י חולק על רבותינו שהם אמרו שיש סכנה ואנחנו נאמר שחכמנו יותר מהם וידוע נדע שאין בו סכנה. וכפי זה בזמן הש"ס חללו שבת ללא צורך ח"ו. הס מלהזכיר ומה שכתב מרן הוא האידנא לא נהגנו ברחיצה כלל ורב המרחק ביניהם כמ"ש המעין ודברי הגאון ז"ל צ"ע

ואולם לדעתי הקטנה נראה להתר המבוכה הזאת. דענין הרחיצה וסכנתה וחיובה המוזכר בש"ס. אינה תורת מעשה לכללות האומה לדורות כאחד מחקי הדת. רק ענינה למקומות שהורגלו בה. והרגלם בה נעשה להם לטבע שני עד שהיו מסתכנים במניעתה כדורות התלמוד שהיו מורגלים בה למאד ותדע שכן הוא. שהרי רבינו הרמב"ם ז"ל בבא לפסוק דין הרחיצה בשבת פסק בה' מילה פ"ב דין ח' וז"ל מקום שדרכן להרחיץ את הקטן מרחיצין אותו יעו"ש. ולא פסק לה בסכינא חריפא כלשון האמור בש"ס מרחיצין את הקטן בהחלט. וכלשונו כתב הר"ן הבי"ד מרן הכ"מ שם ומזה נראה ברור דהרמב"ם ז"ל סובר דאין דין הרחיצה חק באומה רק הדבר תלוי בהרגל ובזמנו לא היה הדבר מורגל בכל תפוצות ישראל ובמקומות שלא הורגלו בה חדל להיות מניעתה דבר מסוכן. ואסור להם לרחוץ בשבת. ולדעתי כי ממנו למד מרן הב"י לומר כן שהוא ראה שמזמן רבינו הרמב"ם ז"ל הקודם אליו בערך שלש מאות ועשרים שנה כבר התחיל המנהג להתרופף. ובזמן מרן ז"ל כבר אבד כלה על המנהג ועל כן כתב דהאידנא לא נהגו כלל. ואינם ד"ע כמו שצין הרב באר הגלה רק היא דעת רבותיו ז"ל באופן שאין דין הרחיצה רק הרגל ובסור ההרגל סרה גם הסכנה. הלא תראה שבזמן הש"ס היתה הסיכה לדבר מורגל ונעשה לטבע עד שאמרו רחץ ולא סך דומה למים שע"ג חבית. וכ"כ הורגלו בה עד שחשבוה מה' עינוים של יוה"כ וט"ב. ובזמננו זה אין כאן סיכה ואין כאן ענויה. וכן תמצא בענין ההקזה שהיה בזמנם לדבר נפלא שהיו מקיזין ממנו כל דמו ומניחים בו רק רביעית דם כדי חיות הנפש. וע"ז הזהירו רז"ל לאכול ולשתות יין הרבה ביום הקזתם כמ"ש המעין בשבת דקכ"ט כמה אזהרות וצווים על ככה עד שאמרו שהמיקל בסעודת הקזה מקילין לו מזונותיו מן השמים. וכיוצא. ומותר לחלל עליו את השבת אם נצטנן אפילו בתקופת תמוז. ובזה"ז אין לנו הקזה כזאת ולא, סכנתא, ואין אנחנו יכולין לומר שאין בה סכנה דמאחר שלא הורגלנו בה לא נדע לא תועליותיה ולא מכאוביה ונזקיה: