ומצור דבש קכו

למולו אפי' בחול וכו' עד עיין פר"ח בליקוטיו יו"ד עכד"ק. הנה מעכ"ת שי' טרח להעתיק לן דברי הש"ך והט"ז בתמיהתם ע"ד מרן בבד"ה שכתב שאפי' במומר ומומרת מלין את בניהם בשבת. וציין גם דברי המש"ל והגו"ר וכו'. ואיני יודע מה צורך יש למני"ר בדברים הללו. לפי שיטתו שמסתפק בבן ישראל הנולד לו מן הגוייה אם מהלינן ליה אפי' בחול. ומאי שיאטיה דמומר ומומרת הכא. אכן רואה אני דרוחה"ק הופיע בבית מדרשו להביא דברים אלו למען הגדיל תמיהתי על מני"ר דדברים אלו הם ראיה וסיעתא גמורה לדידי. שהרי מר"ן בבד"ה מתיר למול בשבת אפי' בן מומר ומומרת דאיכא חזקה דתרבות רעה בודאי. והגם דהש"ך והט"ז תפסו עליו דלא משמע כן ממשמעות דברי רבינו הטור היינו שלא למולו בשבת אבל בחיל פשיטא דמלין אותו. הגם דאיכא החזקה דתר"ע ודאית. רק הרב גו"ר ז"ל הוא ניהו דס"ל דבן מומר ומומרת אין מלין אותו אפי' בחול. והרב מש"ל בהלכות מילה דחה דבריו. והרב פר"ח בליקוטיו ליו"ד הוסיף לתמוה על הש"ך והט"ז דתמהו על סברת מר"ן וכתב הוא ז"ל ואיני יודע טעם דלא ימולו בשבת בן מומר ומומרת יעו"ש

הנה זאת תורת העולה דכולהו רבוואתא סברי מרנן דבן מומר ומומרת מלין אותו בחול בפשיטות. ולדעת מרן גם בשבת הגם דשניהם האב והאם רעים וחטאים ואיכא בודאי החזקה דתר"ע. כ"ש בבן ישראל שהאב כשר ויהודי גמור ונולד לו בן מן הגוייה. פשוט הוא דמלין אותו בחול. דהך סברה דהחזקת תר"ע לא נזכרה בדברי הפו' ז"ל רק לענין שבת החמורה. אכן בחול לא נזכרה כלל וכלל לא. לנדון זה

עוד כתב מני"ר בד"ה מ"מ כשאמו גוייה אף אם האב ישראל גמור חיישינן לתר"ע כיון דולדה כמוה וכמ"ש הטור ובעה"ט ע"כ. אתו הס"ר דהך מילתא דתר"ע ליתא לא בדברי הטור ולא בדברי בהע"ט. ורק נקטו טעמא דולדה כמוה ותו לא. ואם רומעכ"ת מפרש הכי דכיון דולדה כמוה חיישינן לתר"ע ולהוציא דינו דמני"ר אתו הס"ר. מלבד דכפי"ז רומעכ"ת הפך רבינו הטור ובהע"ט דהא נינהו סברי אף דאיכא החזקת תר"ע משום ולדה כמוה (כפי פי' מני"ר בדבריהם) אפי"ה בשבת דוקא אין מלין. אכן בחול מלין. ומני"ר רוצה לדון דאפי' בחול לא. זאת שנית לא תליא הא בהא. הן אמת כי הרב הלבוש פירש כן ע"ד מר"ן בש"ע דפסק דבנולד מן הגוייה אין מלין אותו בשבת. כתב הוא ז"ל הטעם דחיישינן לתר"ע. דכיון דולדה כמוה. יעו"ש. ואני עני לא זכיתי להבין ד"ק. דמנ"ל הא. הלא שורשן של דברים הם מהירושלמי פ"ב דיבמות גבי עובדא דאתא לצור וכו' ומפורש שם דהט' דלא מהלינן ליה בשבת משום דבנך הבא מן הגוייה לא קרוי בנך יעו"ש. דהשתא הוי הטעם דכיון שאינו בנו ואין מצוה עליו למולו. אינו רשאי לחלל עליו השבת שלא במקום מצוה. והך טעמא דולדה כמוה לא יחייב לומר דחיישינן לתר"ע. שאפי' אם ירצה אביו לגיירו ולגדלו בין ברכי דרבנן שיהיה צדיק גמור. הא סו"ס המילה שהוא מל אותו בשבת הוא משום גירות דוקא. ולא מצינו דמילת גר דוחה שבת ולא נגעי אהדדי טעמא בטעמא כלל. וכן מוכח בפירוש מדברי רבינו הטור סי' רס"ו. דבהך דינא דישראל ומומר שנולד לא מישראלית דמלין אותו בשבת. כתב הוא ולא חיישינן לתר"ע כיון שאמו ישראלית. ובסעיף שאחריו באידך שנולד מן הגוייה דאין מלין אותו בשבת נקט טעמא משום דולדה כמוה. ואמאי לא נקיט להו כולהו מחדא טעמא דתר"ע. ונימא דבבן ישראלית לא מחזיקינן לתר"ע כיון שאמו ישראלית ומלין אותו בשבת. ובכן מן הגויה מחזיקינן לתר"ע כיון שאמו גויה ואין מלין אותו בשבת אלא דהדבר ברור דסובר רבינו הטור דטעמא דולדה כמוה דקאמר בירושלמי. אינו מחייב לומר החזקת תר"ע. אלא דכיון דבנו הבא מן הגוייה אינו בנו ואין עליו חיוב למולו. אינו רשאי לחלל עליו השבת שלא במקום מצוה דבן הגוייה הוא ולא בנו. והדברים ברורים

אלא הגם דיהיבנא למני"ר כל חיליה. והט' משום דחיישינן לתר"ע וכטעם הלבוש. הא הלבוש גופיה לא כתב כן רק לענין חילול שבת דוקא. אבל בחול ליכא מאן דחיש לה כלל. כדי למנוע המילה מבן הנולד מן הגוייה. ואפי' במומר ומומרת שלא למולו בחול היא ס' יחידית של הרב גו"ר. וכבר דחה דבריו הרב מל"מ בה' מילה וכדכתיבנא. אכן לבן הנולד מן הגוייה. לא אמרה אדם מעולם. והרי ספרי הקדש לפנינו. הבא ונראה. ועיין בפתחי תשובה ס' הנז' שהביא משם הרב תפארת למשה דבישראל שנולד לו בן ממומרת מלין אותו אפי' בשבת. ולא חייש לתר"ע כיון שאביו ישראל יעו"ש. באופן דשלא למולו אפי' בחול היא סברה מחודשת נגד דעת הפוסקים ז"ל וכדכתיבנא

עוד כתב מני"ר בד"ה וכתב הפרישה דמ"ש אין מלין וכו' עד לא מהלינן ליה אפי' בחול עכתד"ק

וכמה תמהו רברבי איכא בדב"ק אלו. ראשונה דחה מעכ"ת שי' פירושי בדברי הפרישה. וכתת אותו בלי חמלה. ורק כלאחר יד ושלילה בלשון אין סברה. ויקף עלי גדר מזה וגדר מזה בשני חצאי לבנה. כאלו פירשתי פירוש זר ומוזר בדברי הפרישה ותפס עלי מני"ר כיון שאינו עבד ואינו מקנת כספו אלא הוא גוי גמור והאיש המחזיקו לבנו אינו רבו. וכשאנחנו מלין אותו אנן מבריכים ברכת הגרים ולא ברכת העבדים. ודב"ז פשוט מאד והאורך ללא צורך עכד"ק. ואחר המחי"ר אין כאן קושיא. ולא תפיסה כלל. כי לא נעלם ממעכ"ת דסתם גוייה מחזיקין אותה בדינינו לשפחה. ובמקום שאמרו ולדה כמוה. פירשו ולד שפחה כמוה והבא על הגוייה חייב עליה משום נשג"ז ומכללם שפחה. אפי' שאינה קנוייה בכסף. וז"פ. וא"כ דברי הפרישה מחוורין כשמלה והכי פירושו. דכיון דישראל זה שנשא גוייה ונולד לו ממנה בן והיא עודינה בגיותה. ס"ל להרב הפרישה דהרי זה דומה ממש. למי שלקח שפחה ע"מ שלא להטבילה ונתעברה בביתו או ממנו דהשתא הבן הוא יליד בית ואפי"ה מאחר שאמו לא טבלה לשם עבדות כדין שפחות ישראל. לא מהלינן ליה בח' רק ביומו. והו"ל כדין מקנת כסף שנימול ביומו. וא"כ רבינו הטור הו"ל לומר דאפי' בחול אינו נימול לח' דלא הוי יליד בית. וע"ז מתרץ דאה"נ דהמ"ל כן אלא איידי דאיירי בדיני שבת כתב כן. והוא פירוש פשוט בדבריו. ואיני יודע אם יסתפק רואה דברי הפרישה ודברי מרן בדין יליד בית לפרש בדברי הרב הפרישה. באופן אחר

ומה שתמה עלי מברכת הגרים ולא ברכת העבדים. איני יודע מה הוא זה. דבודאי כשהוא מלו לשם גירות מסתמא להטבילו אח"כ לשם יהדות. וא"כ זו היא טבילה דבן חורין והיאך יקרא עבד. והלא אפי' עבד גמור במקנת כסף אם טבל לשם ב"ח יצא לחירות כ"ש כשאנו מטבילין אותו לשם גירות היאך נברך עליו ברכת העבדים ואולם ביליד בית שנולד משפחה שלקתה ע"מ שלא להטבילה. וירצה להשאיר ולדה כמוה להטבילו לשם עבדות ודאי שמברך ברכת העבדים אע"פ שהוא אביו. שהבן נקרא יליד בית אע"פ שאין גופו קנוי בכסף. וזהו יליד בית המפורש דינו בה' עבדים ס' רס"ז יעו"ש

ואולם אם פירושי זה בדברי הפרישה דחוק הוא בעיני"ק לא אמרתי קבלו דעתי ח"ו. אכן תא