ומצור דבש קכה

הוא שכיון שאמו נכרית וחיישינן שיצא לתר"ע. א"כ אין כאן מקום למולו בח' אפי' בחול כיון דהוי גוי גמור וכיון דאידחי מזמנו ידחה עד שיגדל ויאמר גיירוני. דאז אע"פ שאין בו דעת שומעין לו כיון שזכות היא לו. ואז מלין ומטבילין אותו ע"ד ב"ד כמ"ש המרדכי בס"פ החולץ בשם ראבי"ה והו"ד בב"י ס' רס"ח וכ"כ הרא"ה הו"ד בש"מ לכתובות דף י"א. וכ"כ הרב אות ברית (הו"ד בס' כורת הברית בנחל כרית) שאין מלין אותו עד שיגדל ודייק כן ממ"ש הטור בבן מומר שאמו ישראלית לא חיישינן שיצא לתר"ע. אבל בבן גוייה דאיתא לחששה זאת לא מהלינן ליה אפי' בחול

ואל תשיבני דמ"ש ראבי"ה והרא"ה דממתינין לו עד שיגדל ויאמר גיירוני ה"ד היכא שאין לו אב. אבל אית ליה אב א"צ דעת ב"ד. ואפי' אינן מתגיירין עמו כתב בש"מ שם דאפשר דניח"ל במאי דעבדין ליה אביו ואמו. וא"צ דעת ב"ד. דהכא נמי אין לו אב מקרי. כיון שהבן הזה הנולד מנכרית קרוי בנה ולא בנו והוא מיוחס אחריה ולא אחריו. כמ"ש בפ' כיצד והרמב"ם בהלכות א"ב פי"ב הל"ז. ומ"ש בטוש"ע ישראל שנולד לו בן מגוייה היינו אשגרת לישן לפי שהוא מחזיקו לבנו. אבל ודאי כי לא לו יהיה הזרע. וה"ז מעין למ"ש בפ' הערל צא וחזר על בניו מניין הם ופירש"י זינתה אשתו. וכיוצא בזה הרבה עיין בספרי הקטן תע"ל ח"ב אה"ע ס' ג' דיו"ד ע"א

ובכן הבאת האיש הזה למולו מגן שוייא כיון שאינו אביו ואמו מיוחס אחריו. ולא דמי ודאי לגוי הנשוי אשה בגיותה ונולדו לו בנים ממנה בגיותה כי אביו מיקרי ושפיר יכול להביאו להכניסו בברית כמובן וגם אם אמו תתרצה שימולו אותו. אנן סהדי כי לא לש"ש היא מתכוונת שהרי היא נשארה בגיותה. ולא תעשה כן אלא להפצרת ובקשת האיש המצוי אצלה לשכב עמה. וכגו"ד ודאי שיש לחוש שהולד יצא לתר"ע ולא מהלינן ליה ואפשר שבדקדוק נקט הש"ע גר קטן שאין לו אב ובא להתגייר או אמו מביאתו להתגייר. ב"ד מגיירין אותו. ולא נקט כלישנא דש"ס מטבילין אותו. להורות דבכגו"ד ממתינין לו עד שיגדל ואז מלין ומטבילין אותו. ואין זה מוכרח שי"ל דנקט הכי משום דאיתיה בין באיש בין באשה וכמ"ש בש"מ

וראיתי להגו"ר שם בכלל ל"א שכתב שאם אמו היא מומרת אין מלין אותו אפי' בחול שיש לחוש שיצא לתר"ע ואין במילתו מצוה האמיתית שיעשה אותה לקיים מצות אלהיו וכו' וסיים אע"פ דהטור ומהריק"ש לא אמרו אלא שלא למולו בשבת מ"מ קושטא דמילתא דלא נחתי אלא כשיש שם איסור גדול דחילול שבת. ואה"נ דאפי' בחול אין למולו. ע"כ. והנה הפריז הרב הרבה על המדה. וגם המש"ל בפ"א מה' מילה הגם שהסכים שאין למולו בשבת מ"מ על מ"ש הרב גו"ר שאין למולו אפי' בחול כתב שאין דבריו נראים. והיינו ודאי כשהיא מומרת. אבל בגוייה גמורה נראה דלא נפלאת היא סברת הפרישה שאין למולו אפי' בחול וכן הסכים הרב אות ברית. ואע"פ שי"ל שגם מר"ן ז"ל יודה בזה כמ"ש הפרישה דלא נקט שבת אלא איידי דאיירי כאן בדיני מילה בשבת. ואולם מפשט דבריו נראה דבחול מלין אותו דאלת"ה הו"ל לפרש בש"ע כדרכו בקדש

אך לענין הברכות נראה ודאי כיון שיש מחלוקת מעיקרא אם מלין אות נראה שראוי לברך בלי שו"מ דס"ב להקל וברכות אינן מעכבות. וגם מהר"ם שיק ליו"ד סי' רמ"ח העלה שאם לא נדע שיניח לטבול את בניו אין לברך עי"ש. וידיעה זאת קשה לדעת מעתה. והניסיון הורה פה העירה. שכמה בנים שנולדו לישראל מגויות ומלו אותם בזמנם. ולא חזרו אחריהם להטבילם אלא כשבא לישא אשה חקרתי ודרשתי ונודע לי שלא טבלו. וגיירנום מחדש. וגם בשאר דברי מהר"מ הנז' יש לי מו"מ. אכן אין הפנאי מסכים כעת. זהו הנלע"ד ושו"ט יגדל. כחומה וכמגדל כנפשו הרמה וכנא"ה הדושו"ט ברב ע"ז ושלום: הצעיר אליהו חזן ס"ט סימן ט"ו. וזאת מ"ש אליו שנית ע"ע הנ"ל

ידי"ן רב אחאי גאון תנא דבי אליהו יצ"ו מאורות דב"ק קבלתי לנכון וראיתי קול הכתוב. ובהקדמת דבריו הכי אמר מר. אנכי הרואה כי קיצורי גרמה לו לתמוה וכו' וטרח וכתב וכו' ועליה אני דן כאשר אבאר וכו'

והנה בטרם אניף עט'י להשיבו על עיקר הדבר במה שניגע לדינא. אמינא כי אתו הס"ר כי דברי הקדמתו זאת אינם צודקים. הן במ"ש שקיצורו גרמה לי (לי ולא לו?) לתמוה על הוראתו. לא ידעתי נפשי במה קיצר. ומה היה לו עוד להרחיב בשאלת חכם הנצבת לפני ולא הרחיב. הן כל ספקו דמני"ר סובב הולך רק על ברכות המילה. דחייש מר פן אח"כ האב לא ירצה להטבילו. או הילד בעצמו לא יאמר גיירוני. וכו' ודינא יתיב דאין מטבילין את הקטן עד שיאמר גייריני וכו' וכיון דמל ולא טבל כאלו לא מל וכו'. אכן על גוף עשית המילה לא נסתפק כלל. והאות והמופת החותך שמעכ"ת הביא דברי הפרישה. ופירש אותם דס"ל דאפי' בחול אין מלין. וע"ז כתב מני"ר דאנן דאתכה דמרן סמכינן ודאי דמלין אותו בחול ביום ח' וכו'. והלא יאמר נא ידידי. מהו הקיצור שיש בדברים אלו. ומה יש להסתפק בהבנתם. והרי הם מובנים היטב גם להתלמידים מתחילי העיון. שהספק הוא על ברכת המילה. מחשש פן האב לא ירצה להטבילו וכו' ועתה אשר חזר לחזק דבריו הראשונים ולבאר קיצורם יצא לידון בדבר חדש אשר אין לו שום קשר ויחס עם ספקו הראשון. שעתה יש להסתפק אעיקרא אם יכול למולו אפי' בחןל [מה שזה מפורש בש"ע בהדייא כאשר אבאר] שע"ז יש לתמוה טובא על יופי חכמתו וישרותו. שאם הדבר כן. מה מקום מצא מני"ר להסתפק על הברכה. הנשמע כזאת שמצוה אשר גוף עשיתה תלוי בספק אם היא מצוה או לא. ויתכן לומר איסורא. נכנס בספק איזה ברכה נברך עליה. ואין כאן ספק ברכות כיון שאעיקרא אין כאן מצוה ואפשר איסורא ואין זה מברך וז"פ

איך שיהיה ויהי מה עם שדבריו האחרונים אינם ביאור להראשונים. אמינא ברוך הבא ותלמודו בידו. ולהשתעשע בד"ק חפצתי. והענין החדש אשר נתן לפני מצאתי בו מקום לעיל בו ארוכות וקצרות. ולהתבסם מריח תורתו. כי חביבין עלי דברי דוד. יחי לעד

ראשית דבר כתב מני"ר וז"ל בד"ה כי אעיקרא יש לדון אם בנדון כזה יכולים ב"ד