ומצור דבש קכג

רס"ח. וקרוב הדבר שלא ירצה להגייר כיון דאמו עדיין בגיותה והוא כרוך אחר אמו. וכיון דקי"ל מל ולא טבל כאלו לא מל. איך נברך אקב"ו למול את הגרים ועדיין לא נתגייר

והחת"ס בחיו"ד סי' רנ"ג העלה דמברכין על טבילת קטן כיעו"ש. והיינו כיון שכבר מל וגדל ובא ואמר גיירוני אעפ"י שעתה אין בו דעת אין לחוש שיחזור בו לכשיגדל. כיון שכבר נתגדל בדת ישראל. ואת זה ראיתי למהר"מ שיק ביו"ד סי' רמ"ח שאם לא נדע שיניחינו אביו לטבול שאין מברכים על מילתו עי"ש באורך. ואני אומר שאפי' יאמר עתה שיניחינו לטבול יש לחוש שיחזור בו או הילד בעצמו לא יאמר גיירוני כיון שאמו לא נתגיירה. ולכן נ"ל שאין ראוי לברך כיון דס"ב להקל וברכות אינן מעכבות. וכדי שלא ירע הדבר בעיני אביו נר"ל שיברך בלא שו"מ

ולענין מילתו בח'. הפרישה כתב שאין מלין אותו בח' אפי' בחול דולדה כמוה. ואינו נקרא יליד בית. ובס' נחל כרית נתן טעם כדי שלא יטעו דישראל הוא. אבל נ"ל דאנן אתכה דמרן סמכינן שכתב שאין מלין אותו בשבת. משמע דבחול מלין אותו גם בח'. אלא שנראה דאין למולו בה' השבת לחוש לס' הרשב"ץ ח"א ס' כ"א. את זה כתבתי בנחיצה ורו"מ יודיעיני דעתי בזה. ויראה נא בס' אבק דרכים ס' ג' מ"ש בזה שסיין אותו הרב רוח חיים. ואין ספרו מצוי אצלנו. ולהיות העת נחוץ אין ארוך אליו. ושבתי בשלום: הצעיר אליהו חזן ס"ט סימן י"ג. וזאת תשובתי אליו מצרים. א"ך טו"ב למטמונים. ידי"ן רב אחאי גאון הרה"ג וכו' וכו' תנא דבי אליהו יצ"ו אחרי דשו"ט כדמ"ל

חזה הוית אר"י נעשה שוא'ל חוות דעתי הקצרה בענין ברכות המילה בבן ישראל הנולד מן הגוייה. שעדיין היא בגיותה. בודאי שאין לברך כי אם ברכת הגרים כמובא ביו"ד ס' רס"ח וכו'. דבר ה' בפיהו אמת דברכות המילה לא שייכי הכא שהרי אינו בנו כלל ואינו מתאבל עליו אם מת ואינו יורשו כמ"ש מרן יו"ד ס' שע"ד סק"ט ובחו"מ ס' רע"ו סק"ו ובאה"ע ס"ד סק"ה יעו"ש. והוא מתיחס רק אחרי אמו כדקי"ל ולד שפחה כמוה. וא"כ היאך יתכן לברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. והילד הזה אינינו מזר אברהם. ואסור לבוא בקהל עד שיתגייר ויטבול. ואין חיוב על אביו למולו שאם ירצה להניחו כרוך אחרי אמו. וא"כ כיון שמכניסו אביו עתה למילה הוי לשם גירות. ופשיטא שאין בו רק ברכת הגרים. ותו לא. כאשר דיבר בקדשו. אכן גם בברכת הגרים גופה כתב מני"ר וז"ל. לבי נוקפי דהתם מיירי בגר גדול שקיבל עליו עול מ"ש. אבל בבן קטן שאביו מביאו למולו מי יודע אם יניח אותו לטבול משיגדיל. וגם הנער בעצמו לא יאבה לטבול וכו' ודינא יתיב דאין מטבילין את הקטן ע"ד ב"ד עד שיאמר גיירוני כמ"ש המרדכי בשם ראבי"ה. הוב"ד בב"י ס' רס"ח וקרוב הדבר שלא ירצה להתגייר וכו' ואני אומר וכו'. כי ע"כ יברך בלי שו"מ עתד"ק

ואחר המחי"ר דב"ק תמוהים. דהנה רומעכ"ת שי' בנה כל יסוד הספק משום דדינא יתיב דאין מטבילין את הקטן וכו' עד שיאמר גיירוני שהיא סברת ראבי"ה שהביא המרדכי ז"ל ומזה נולדו לו כמה ספקי הכתובים בדב"ק. ואתו הס"ר דעיקר היסוד הוא יסוד נופל כי מעולם לא כתב ראבי"ה דאין מטבילין אותו עד שיאמר גיירוני אלא בגר קטן שאין לו אב ובא מדעתו להתגייר. דבהא הוא דכתב ראבי"ה דאע"פ ששומעין לו להתגייר משום דזכות הוא לו. ואע"פ שאין בו דעת שומעין לו. מ"מ בעינן שיאמר גיירוני כדי שיהיה הדבר מדעתו. ולא בע"כ. אכן הם לומר דאפי' יש לו אב ומביאו להתגייר שצריך שיאמר גיירוני זו לא אמרה אדם מעולם. דהא כשיש לו אב א"צ אפי' דעת ב"ד. והכי רהטא סוגיין דכתובות די"א שעלה קאי המרדכי ז"ל. ואם אין לו אב ומביאתו אמו בעינן דעת ב"ד והיא גירסת רש"י בכתובות שם. ורבינו הטור והב"י ז"ל לא הזכירו הך דאמו מביאתו אכן מר"ן פסקה בשלחנו הטהור ס' רס"ח ס"ז יעו"ש. וכנראה דדעת מר"ן ז"ל דלא הזכיר סברת המרדכי בשלחנו הטהור דנ"מ טובא לדינא. ס"ל דבין אם מביאו אביו בין אם מביאתו אמו מטבילין אותו ע"ד ב"ד בלתי שיאמר גיירוני! עכ"פ היכא שאביו מביאו להתגייר לית דינא ולית דיינא שאין צריך לומר גיירוני. ומעולם לא דיבר המרדכי בשיש לו אב כאשר עיני"ק תחזינה מישרים בדברי המרדכי ז"ל ובדברי הב"ח בס' רס"ח יעו"ש

וא"כ הכא בנדו"ד שיש לו אב והיא המביאו להתגייר. איני יודע ואיני מוצא מקום להסתפק בברכתו כלל. דגר גמור הוי ומברך עליו ברכת הגרים בשופי דהדבר ברור אע"פ שהאב חטא בנישואיו עם גויה אשר לא מבנות עמיו. מ"מ הוא רוצה ברצונו הגמור שיהיה בנו יהודי כמוהו. דאל"כ מי הכריחו למולו. ובפרט בדורותינו אלה שבעוה"ר הותרו נישואי התערובות ע"י השררה. והבנים כפי תנאי שביניהם. ומסתמא האב המל את בני אשר נולד לו מהגוייה. גם אמו מסכמת ברצונה. וכאשר מעשים בכל יום שהאם נכריה. והבנים מתגדלים ע"פ חקי דת ישראלית בפרהסיא. וא"כ אין מסירת האב את בנו למילה. אלא לגדלו יהודי כמוהו. והוי גירות גמורה. ופשיטא שיש לברך

ומ"ש מני"ר שי' שאע"פ שיאמר עתה שיניחהו לטבול יש לחוש שיחזור בו (ר"ל האב) במחילת כבוד תורתו הרמה דבריו סתראי נינהו דהא רומעכ"ת שי' לעיל מזה. נתן טעם גבי גר גדול דמברכין על המילה. משום שאם הגר קיבל עליו צער הגוף ומל. כ"ש שיטבול. ויגמור מצות גיירותי. ובאמת הם דברים של טעם וק"ו אלים ותקיף. וא"כ הכא בגר קטן היאך יצוייר בשכל. שהאב המוסר את בנו הקטן היותר מסוכן מהגדול באשר הוא רך. עכ"ז חפץ הוא בכך כדי להכניסו לדת ישראל כאביו. למה לא יתרצה אח"כ להטבילו במים רגע אחד ויהיה יהודי גמור (דהא אין כאן קבלת עול מצות בהיותו תוך המים כדין הגר הגדול) וע"י מניעתו מן הטבילה יאבד כל מה שטרח ויגע במילת בנו חנם. דהא קי"ל מל ולא טבל כאלו לא מל זו חששה רחוקה. כי ע"כ ב"ד הצדק בעת המילה יודיעוהו לאביו שצריך להטבילו אח"כ. וכאשר יתרצה האב ויבטיח להטבילו סגי. דאל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בברכת הגרים דיש לחוש שאח"כ יתחרט מלטבול ותהיה ברכת המילה ברכה לבטלה למפרע. וזה לא נמצא בשום פוסק חששה כזאת. ואיניני יודע לחלק בין קטן לגדול בזה: