ומצור דבש קכב

המים הבאים מן הנהר להספיק מים למכונת השלג. הרי הם נכנסים תוך כלי המכונה עצמה והוקוו בכליה המיוחדים למלאכה הזאת. והדבר ברור שהמים הבאים למכונת השלג מוכרח שיפסקו מן הנהר. כל עת שמזקקים המים ומגלדים אותם. שאם יהיו מחוברים תמיד לא יקרשו המים ולא יהיו קרח לעולם. ומוכרח שאחר שלוקחים מה שמספיק למכונה סוגרין את הנהר עד שתגמר מלאכת ההגלדה. ואח"כ שנגמרה מלאכת המים הראשונים יכניסו מים אחרים. וא"כ המים היוצאים מן המכונה שאובים הוו בכלי המכונה. ומה יש להסתפק. ואם אין הנדון כך. אתו הס"ר לברר דבריו ואופן השאלה והנדון. ולמה זה יעמיס עלי כאשר הועמס על דניאל ע"ה להגיד החלום וגם פתרונו. ולהבדיל בין הקדש לחול דניאל נביא היה וחוזה. ואנחנו אין אנחנו במדרגת בני אדם לפניו. וקשה עלי להתחבט לפרש נדון השאלה וגם להשיב עליה. כאשר קצר מאד בשאלותיו יותר מדאי. והמה דינים העומדים ברום דיני התורה ושינוי הנדון במעט. ישתנה גם הדין עמו. ולולא אהבתו לא הייתי נטפל עתה בימים האלה להשיבו על שאלות קצרות ומקוטעות כאלה. הצריכים שנים מקרא ושלש פעמים תרגום

(ה) בענין הפומבא אם כשר לעשות ע"י מקוה. השאלה הזאת לא חדשה היא וכבר נכנסה במחלוקת הפו' ז"ל מי פוסל ומי מכשיר. ואם ירצה לעמוד על דין זה יעיין בספרי הפו'. ומהם הרב שואל ומשיב ח"ג סי' קכ"ב. פנים מאירות ח"ב ס' ק"ד. זכרון יוסף סי' י"ג ויאמר יצחק ח"ב ס' ס"ב ושאר ספרי רב. והרב זכרון יוסף ז"ל בתשו' הנז' הטיל תנאי בדבר ההכשר של הפומבא אם רק המים נשארים מחוברים תמיד עם הנהר או הבאר יעו"ש

ואולם לדידי אמינא כי נלע"ד שעל הפומבא המחוכמה אשר נעשית בדורותינו אלה. המים שבה הם שאובים לכ"ע ואין מי שיחלוק בדבר שאנכי חקרתי ודרשתי לדעת אופן שאיפתה את המים. יען אני הייתי מתפלא עליה. שהנה גוף הפומבא הוא כמין קנה חלול וגדול עשוי נחושת או ברזל. ועומד על פי הבאר או בצדו. והמים עולים ונכנסים מהבאר להפומפא דרך הקנה הנז' ע"י נענוע יד הפומפא הלוך ושוב והיא שואפת את המים והמים עולים בכח השאיפה. והייתי תמיה שהמים שנכנסו בתוך הקנה החלול בהגיע יד הפומפא עד למטה שכלה כח שאיפתה. הנה המים נשארים תלויים באויר תוך הקנה. ומדוע לא ישובו ליפול אחורנית מפני כובדן ומי הוא המעמידם שם בחלל הקנה והלכתי וראיתי בעיני את מלאכת הפומפא. וראיתי שנתחכמו לעשות בסוף חלל הקנה חתיכת עור עבה וקשה. והיא מכסה את כל חלל הקנה סביב סביב. ומהודקת החתיכת עור הנז' ביתדות ברזל בל תמוט לעולם. ובחתיכת העור ההוא קורעין פתח עגול קרוע משלש רוחותיו. ונשארה הדלת מדובקת ברוח א' כדי לפתוח ולסגור. ועל הדלת ההיא מדביקין חתיכת עופרת כבדה קצת כדי להכביד על הדלת למען תשוב ותסגר ולסתום את כל חלל הקרקע שבעור. והדלת הנז' נפתחת למעלה לצד פי הבאר. וכשהאדם מניף יד הפומפא ושואף את האויר. בכח השאיפה הדלת הזאת תתרומם למעלה. ותפתח הדרך למים שיעלו למעלה והיא פתוחה כ"ז השאיפה. וכאשר יגיע יד הפומפא למטה עד שאין להוריד עוד. שאז כלה גם כח השאיפה הראשונה ישוב הדלת להסגר כרגע כדי לחסום בעד המים שלא ישובו לירד אחורנית למטה מפני כובדן. וישארו עומדים בחלל הקנה עד אשר ישוב לשאוף שנית והדלת תתרומם למעלה והמים נכנסים שנית. ובהתרבות המים בהקנה הנז' הם נשפכים לחוץ ע"י צינור העשוי לכך. באופן שהמים נפסקים זה מזה בכל שאיפה ושאיפה. וא"כ הוו כל המים שאובים גמורים. וע"י התחבולה הזאת אי איפשר להיות המים מחוברים לעולם. כי אז ישובו לירד כאשר עלו ואין מטבע המים להיותם תלוים באויר. יחקור נא ידידי במקומו ויתחקה על הדבר ויראה כי כן הוא. ולדעתי הם שאובים. ומה שנראה לעניות דעתי כתבתי

(ו) מה שנתקשה בלשון מרן בש"ע ורצה לומר שהוא ט"ס וצ"ל מים שאובים. ולא מלאהו לבו וכו'

לזאת אשיב כי הדבר ממקורו הוא מוכרע דצ"ל מים שאובים. דהרי שורש דין זה הוא מדין נתן סאה ונטל סאה השנוייה בפ"ז דמקואות משנה ב'. וכן הדבר מפורש בהרמב"ם בפ"ד דהל' מקואות הלכה ז'. אלא דהרמב"ם ס"ל דכשר עד רובו דוקא. ומרן ז"ל בסעיף כ"ד פסק כדעת הרא"ש דס"ל דבמים שאובים כשר לעולם. והרא"ש תמה על הרמב"ם ומפר דברי הרמב"ם שכתב עד רובו איירי במי פירות דוקא יעויין כל זה במרן הב"י בארוכה. האמנם אין שום ספק דמרן ז"ל הכי ס"ל כדעת הרא"ש דנתן סאה שאובים ונטל סאה כשרים. דבאופן כזה מוכרחים לצאת כל המים הכשרים זה אח"ז ויבואו תחתיהם השאובים עכ"ז אין בכך כלום דקמא קמא בטיל. אכן בכ"ז נראה לע"ד דאין כאן צורך לט"ס ורק חיתוך הלשון. דאין תיבת כשרים מחוברת עם למעלה רק הכי חיתוך הלשון נטל סאה ונפל לתוכה סאה מים. כשרים. ור"ל כשרים כל המים למקוה. ואח"כ חזר ללמדנו שאפי' עשה כן כל היום דעי"ז נתחלפו כל המים אפ"ה כשר. ולאו דוקא רובו. או אפשר שחסר מן הדפוס תיבת הא לבד והכי צ"ל ונפל לתוכה סאה. המים כשרים. והכי עדיף טפי דהרי בכל הסעיף הלזה לא באה מלת מים עם מלת סאה רק בזאת. ומוכרח להיות שמלת מים דדוקא עם כשרים. הבאה אחריה. והכי צ"ל נטל סאה אחת ונפל לתוכם סאה. מים כשרים. ולתיקון הלשון יחסר מלת הא. ואין בכך כלום. והבוחר יבחר. ולצורי אוחילה יהיה בעזרו ללמוד וללמד לשמור ולעשות כנה"ר וכנא"ה הדושו"ט והוא: הצעיר רפאל אהרן ן' שמעון ס"ט סימן י"ב. הלכות מילה

שאלה. אחרי דשו"ט במשפט. יודיעיני אם בכל המון הנימולים על ידו בא מעשה לידו בישראל שנולד לו בן מגוייה שהיא עדיין בגיותה ובא למולו בשמיני שחל בחול. ואיך עשה מעשה בענין הברכות כי הנה ודאי שאם יש לברך צריך לברך כברכת הגרים. המובא בס' רס"ח. אלא שלבי נוקפי בענין זה. דהתם קיימינן בגר גדול שקיבל עליו עול מ"ש ועול מצות. קי"ל בודאי שאחר המילה יטבול ג"פ. שאם קבל למול שהיא צערא דגופא ודאי שיגמור המצוה ויטבול. אבל בילד קטן שאביו מביאו למולו. מי יודע אם יניח אותו לטבול כשיגדל. וגם הנער בעצמו אילי לא יאבה לטבול. ודינא יתיב דאין מטבילין אותי ע"ד ב"ד עד שיגדל ויאמר גיירוני כמ"ש המרדכי בשם ראבי"ה הו"ד בב"י סי'