ומצור דבש קכא

דמחסרון ידיעתו באופן עשית השלג. ע"כ כתב מה שלבו חפץ ולא כן הוא. כי השלג הנעשה בפאברי"ק נעשה בכח מכונת קיטור שמתנועעים גלגליה ע"י האש. והפועל הגלדת המים הוא המסת מי המלח אמונייאך ושאר תערובות חימיות. וכל המכונה ובתי המלאכה כולם מקורים בבנין חזק. ומאיזה מקום ינשב שם אויר קר המגליד. זאת ועוד. כי השלג המלאכותי הזה. הוא נקרש תוך כלים גדולים ארוכים כשני אמות. וקוטרם כרביע אמה וקושרים שש או חמש כלים מאלה. זה עם זה. ומורידים אותם ע"י המכונה לבאר מים מזוקקים המוכנים מימיהם לתחבולה זאת. ומתמלאי' מן הבאר ועולים. ואח"כ מערבים בהם טיפות המסת מי המלח הנז'. ותכף הם נקרשים כאבן מוצק. ואח"ך מוציאים את הקרח הנקרש הנז' לחוץ. וחוזרים וממלאים את הכלים הנ"ל מים מהבאר שנית. ונקרשים כרגע. וכן חוזרים חלילה. ומזה נמכר אלפי מדות ומשקלות בכל יום. ואיה הוא האויר הקר שנגע מתחילת הכלי עד סופו והוא סגור ומסוגר מכל צדדיו.? זאת ועוד כי רוב עשית השלג הנז' בהפאברי"ק. הוא בימי החום הבוער בימי הקיץ הקשה כדי לקרר החום. ששותים ממנו בני אדם לקרר חומם. ומאיזה מקום עבר הרוח של האויר הקר עד שיהיה בכחו להגליד את המים. והרי נפל כל יסודו. שבאמת אין כאן אויר. ואין כאן זו"ז גורם. ורק הכל נעשה ע"י האדם ותחבולותיו. ותפיסת ידו יש כאן מתחילה ועד סוף. והרי הותר לו ספק הראשון. דשלג המלאכותי. לא יצלח למלאכת המקוה. וד"ב. ודו"ק כי קצרתי. מעתה נבוא לידי הספק הב'

(ב) כתב רו"מ ואם נאמר שאפי' בזה נטהר ממים שאובים וכו' אם מותר להביאו בכלי למקוה. ואם נימוח כשר להקוות במקומו וכו'. שאלתו זאת לא ידעתי על מה אדניה הוטבעו. שהרי למטוניה דמר דפשיטה ליה באת"ל דנטהר ממים שאובים. נחזי אנן למאי מדמית ליה. אי מדמית ליה לשלג הטבעי היורד מן השמים ולדעת רו"מ אין הפרש בין זה לזה כיון דאתי עלה מטעם שהאויר הוא המגלידו. תו אין במה להסתפק אם מותר להביאו בכלי. שהרי מר"ן ז"ל הא פירש בסעיף ל' דמותר להביאו בכלי. וכן דינא גם לגליד הנעשה בידי שמים. דהא כולהו שנויים כאחת כמשות"י בפ"ז דמקואות בריש פירקין. דתנינן השלג והכפור והברד והגליד. וא"כ אם דעת רו"מ דכולהו חדא נינהו אין במה להסתפק עוד לענין הבאתם בכלי דכולהו משרא שרי וכמ"ש מר"ן. אלא דלקושטא דמילתא הא כתיבנא דאין יחס ואין דמיון בין השלג הטבעי לשלג המלאכותי ואין צורך לכפול הדברים ואי לא קא מדמית ליה אלא לדין מקוה שאוב שהוגלד. דשניהם הם שאובים מעיקרו והוגלדו. וע"ו מסתפק רו"מ אם מ"ש מר"ן ואם נימוח כשר להקוות דוקא במקומו כיון שעיקרו שאוב. או לא ומותר להביאו בכלי. גם בזאת שאלתו תמוהה. דלא ידעתי לציר מציאות שלא במקומו כיצד יהיה אופנו. שהרי אמרנו שמקוה שהוגלד. טעם התירו להקוות. היינו שכיון שנעשה גליד יצא מדין שאובים. וכשחזר להתפשר המים שהוקוו מאליהם חזר דינם להיות כמי גשמים שנעשו בידי שמים. וזהו טעם הכשרו. וא"כ כיצד יהיה שלא במקומו ואם כוונתו שגם הקרח הזה הנעשה בידי אדם יבא הקרח למקוה כמו שהוא בכלי. ואח"כ אם יהיה נימוח יהיה כשר להקוות. א"כ מטרת רו"מ לומר דיהיה דינו כדין השלג הטבעי שמותר להביאו בכלי. או כדין גליד הטבעי שמותר להביאו בכלי. א"כ זו היא עצמה שאלתו הראשונה ששאל אם השלג של הפאפור יהיה שוה בדינו כדין השלג הטבעי. ורו"מ הא פשיט ליה דנטהר. וא"כ כ"ז הוא להג הרבה להרבות בספקות ששורשן אחד. וכבר כתיבנא דשלג וגליד הנעשה ע"י אדם הו"ל כדין מים שבאו ע"י אדם בכלי למקוה. וד"ב

ומ"ש בסו"ד ולא דמי לשלג שכתב מרן בסעיף ל'. וכתב בב"י דה"ה גליד יעו"ש. מבין ריסי עיני הדברים האלה מובן שכוונתו להקשות על מרן בב"י. דכתב וה"ה גליד. דלא דמו אהדדי דגליד שאוב מעיקרו הוי משא"כ שלג. ואין פירוש אחר בדבריו כי אם זה. ואתו הס"ר דפלטה קולמוסו שגגה גדולה שלא במתכוין. דגליד דקאי עליה מרן בב"י שכתב וה"ה גליד. קאי על הגליד השנוי במתניתין פ"ז דמקואות דקא חשיב ליה בהדי שלג וכפור וברד דכולהו נעשים בידי שמים מבריאתם וע"כ מעלין את המקוה. אלא שרבינו הטור השמיט גליד מבינייהו ונקט שלג וכפור וברד לחוד. וע"ז כתב מרן ז"ל וה"ה גליד. דהא כולהו נשנו במשנתינו. ומאי דלא נקטיה רבינו הטור היינו דנלמד ליה מדין השלג דחד טעמא הוא. ומה ענין גליד זה. לדין מקוה שאוב שהוגלד. דאף שהוגלד בידי שמים אכן עיקרו שאוב. והדין הזה דמקוה שהוגלד שורשו בתוספתא והרא"ש פסקה בתשו' ומרן ז"ל פסקה. ומה לו להזכיר דברי מרן הב"י שכתב וה"ה גליד. בעידנא דאנן עסקינן במין גליד אחר. ומעתה נראה מ"ש רו"מ בספקו השלישי

(ג) אם נאמר כיון שנגלד נטהר וכו' אם מ"ש מרן בב"י ע"ז ב' פירושים אם הראשון עיקר או הב'. הפלא שיש בדב"ק שרו"מ נוטה תמיד לצד הקולה בכל האת"ל. ואינו מתהפך לצד האחר. כאלו הדבר כן הוא. ובשאלתו זאת אתמה טובה. דמאי מספק"ל האם רו"מ עצמו לא ראה דברי מר"ן בשלחנו הטהור שפסק כלשון הראשון. ובו רו"מ קא שקו"ט בדין מקוה שהוגלד והרי דברי מרן לפנינו קא פסיק ותני להלכה ולמעשה במקוה שהגליד שאם נימוח כשר להקוות ופירושו לעשות מזה מקוה וזהו פירוש הסמ"ג ורבינו ירוחם. כמ"ש מרן בב"י. וכן פירש דברי מר"ן ז"ל הבאר הגולה. וכן פירש הרב דרכי משה שם בפי' על הב"י. וכן כתב בפירוש הש"ך ז"ל והם דברים ברורים. ופירוש הב' שכתב מר"ן משם הסמ"ג ע"ד השאלתות. הוא מפרשה לענין מקוה שהמשיכוה כולה דס"ל לא פוסלין ולא מטבילין וקא חשיב השלג והגליד לענין שאובה שהמשיכוה כולה יעו"ש. ומלבד דמרן ז"ל בב"י תמה ע"ד השאלתות האלה ודחאם מהלכה. כמו שתראה לקמן בדברי מרן הב"י בדין מקוה שיש בו כ"א סאין וכו' יעו"ש. הנה גם בשלחנו הטהור לקמן סעיף מ"ד פסיק דלא כוותיה שהרי מרן ז"ל לא מכשיר ההמשכה כי אם ברוב מים כשרים שיהיו במקוה והיינו כ"א סאים. ושאובה שהמשיכוה כולה לא מתכשרה ודלא כהשאלתות וא"כ פירוש הב' הוא דלא כהלכתא. ומרן ז"ל הכריע כפי' הראשון ופסק כוותיה דאם נימוח כשר להקוות ופירושו לעשות ממנו מקוה. ותול"מ. ומעתה אפן אל ספיקותיו האחרונים

(ד) שאל רו"מ. הם המים שמביאים ע"י הפאפור מן הים לעשות שלג למכור אם נקרא מים שאובים גם בזה או לא. שאלתו זאת לא פורש בה מה הם שיחותיו וצדדיו של הס'. דאם עיקר המים הבאים מן הים הן רק למכונת השלג לבדה ולהספיק לה לצרכי עשית השלג. א"כ מה לרו"מ ולמים שאובים בנדון אשר כזה. ובאיזה מקום חפץ רו"מ לבנות המקוה עד שיסתפק בדינו. האם בתוך המכונה עצמה? ואם כוונתו שהמים נכנסים למכונה ויוצאים ממנה לחוץ ובאותם המים היוצאים רוצה לעשות המקוה ומסתפק בהם אם הם מים שאובים. זה פלא לשאול כזאת. שהרי