ומצור דבש קכ

ממים שאובים. מזה הטעם או מטעם אחר. אם מותר להביאו בכלי למקוה. ושאם נימוח כשר להקוות או דוקא במקומו כשר. כיון שעיקרו שאוב. ולא דמי לשלג שכתב מרן בב"י סעיף ל'. וכתב בב"י וה"ה גליד עי"ש

(ג) עוד שאל. אם נאמר שכיון שנטהר במה שנגלד ממים שאובים אפי' הביאו בכלי למקוה. אם נימוח כשר להקוות. אם מה שפירש מרן בב"י על זה ב' פירושים. אם הראשון עיקר או הב' עיקר

(ד) עוד שאל אם המים המובאים ע"י הפאפור מן הים לעשות שלג למכור אם נקרא מים שאובים

(ה) עוד שאל אם הטרומבא המעלה את המים מן הבאר הנובע. אם כשרה לעשות ע"י מקוה ולא הוו מים שאובים או לא

(ו) עוד שאל אשר נתקשה בדברי מרן סעיף כ"ד. שכתב אבל במים שאובים שנפל סאה למ' סאה כשרים. ונטל מתוכה סאה אחת ונפל לתוכה סאה מים כשרים. שנראה שהוא ט"ס וצ"ל מים שאובים. אבל לא מלאני לבי לזה אם לא שכתוב בספרים. ובטור לא הביא ב' פעמים נפילה. על הכל אחת שאלתי להשיביני דבר. אע"פ שכתבתי דברים קצרים סמכתי עליו. ועל הכל יבוא שכמ"ה

תשובה. עם שהימים האלה ימי המעשה. ונזכרים ונעשים ללימודי הנפש מפני הימים האדירים הבאים לקראתינו לשלום. ובפרט שאין רו"מ דורש את זאת להלכה ולמעשה עתה. ורק לפלפולא דאורייתא, או לדעה דת ודין ענינים כאלה לעת מצוא. וגם עול הצבור אשר עלי כבד הוא ממני כאשר ידע רו"מ. בכ"ז חפצתי לעשות רצונו יען שמעתי שרו"מ קובע עתים לתורה ללמוד דינים אלו. ופן מניעת התשובה תתן מעצור למרוצת עיונו. דחקתי את עצמי ואשיבהו בקצרה מאד כפי מה שתעלי מצודתי הדלה. וה' אלהיו ירצהו ויעזרהו ויעזרנו

הנה בשלשת ספיקיו הראשונים. במחילת כבודו ערבובי דברים יש בהם. שאינם מסודרים כסדר השאלה הנשאלת ממי שמסופק בדבר. שרו"מ מסתפק בדבר אחד. וחוזר ופושט ספקו בדרך ואת"ל בלי סמך ובלי ראיה וסברה או טעם. ועל יסוד אותה האת"ל חוזר להרכיב עוד ספק אחר הנולד מפשיטותי של הראשון ולא כך היא המדה. ורואה אני שכל אותם שלשת הספקות הראשונים נולדו לו בסיבת שלא פירש יפה את טעמי ההלכות ונימוקן בדיני השלג והגליד. וע"כ ראיתי חובה לעצמי לברר טעמם של ההלכות הללו. ואז גם ספקותיו. יותרו כאחת בעהי"ת. ואח"כ אשיב על שלשת הספקות האחרונים. שכל אחד מהם הוא דין בפני עצמו. וה' יעזרני עדכ"ש

דע שבדין עשית המקוה משלג כילי. מר"ן ז"ל תפס דעת המקילין בזה. והן הן דברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל, שהראב"ד ורש"י ז"ל והמרדכי ז"ל כולהו ס"ל דלא הוכשר שלג למקוה רק לצירוף להשלים בו מקוה החסר. אכן לא לעשות ממנו מקוה בתחילה. ולדעת הראב"ד ז"ל פסול אם הביא השלג למקוה בכלי. כאשר כתב כ"ז מרן בב"י. ועיין להרב ב"ח ז"ל שאסף סברות המחמירין וסים דלא כהב"י. הא מיהא דעת מרן ז"ל דכשר לעשות ממנו מקוה בתחילה ולהביאו בכלי למקוה כאשר כן פסק בסעיף ל' יעו"ש

וטעמו של מרן ז"ל מבואר דהרי קי"ל דאין שאיבה פוסלת אלא במים. והני לאו מים נינהו. וא"כ בעת שהכניסם למקוה הו"ל כמכניס עצים ואבנים. וטעמיה דמרן דנראה מדבריו דיכול לטבול בו כמות שהוא שכן הוא דעת הרא"ש והרמב"ם ז"ל ואעפ"י שלא נימוח רק שיכבשנו וירסק אותו. היינו משום דתחילת ברייתו הוי מן המים. מדי דהוה יבחושין אדומים או בעינו של דג וכיוצא. וגם לדעת הפוסקים דמחמירין שלא לטבול בשלג עד שיתפשר. כמ"ש רמ"א ז"ל וכאשר כתב הש"ך ז"ל ועיין בפרישה. עכ"פ להביא השלג בכלי למקוה גם לדידהו שרי. וטעמייהו דכיון דהובא שלג. אחרי כן מה שנתפשר פנים חדשות באו לכאן. והרי הוקוו מאליהן ודמין למי גשמים וכשר

וכן נמי טעמא דמקוה שאוב שהוגלד דכשר אם נימוח כשר להקוות. הטעם דבתחילה כשהיה שאוב מים הוו ופסולים נינהו. וכשהוגלדו אח"ך מאליהן. הרי נשתנו לצורה אחרת ונעשו קרח או גליד. והו"ל בריה חדשה. ואזדא לה פעולת האדם כי הוא שאב מים. והרי אינם עוד ומעשיו חדלו ממציאות. ופנים חדשות באו לכאן ע"י שמים. וכשחזרו להתפשר. הקרח שהוגלד בידי שמים הוא הנימוח ונעשה מים והו"ל כמי גשמים שבאים ע"י שמים וכשרים נינהו

אלא דמסתמיות דברי מר"ן ז"ל נראה דשלג עדיף מגליד הזה. דבשלג דעת מר"ן ז"ל דשרי לטבול בו כמות שהוא בעודו שלג כדכתיבנא אבל בגליד נראה מסתמיות דבריו דדוקא אם נימוח כשר להקוות ולהטביל בו כמי גשמים. אבל לא בעודו גליד. ונראה דהפשרתו היא המכשרתו להיות מקוה כדין מי גשמים. כיון דעיקרו שאוב. בעינן דישתנה מגליד להיות מים. וא"כ מאי דקאמר מרן אם הוגלד יצא מדין שאובים. היינו לענין שאם נפלו שלשה לוגין ממנו למקוה לא פסלוהו אבל לטבול בו כמות שהוא לא. (ואפשר נמי דטעמא דבשלג אם ירסקו כיון שרך הוא יוכל לשער שיעור ארבעים סאה. אבל בגליד לא) ועיין לג"ע בס' שיו"ב החדש דפוס שאלוניקי מ"ש בזה

ומכיון שכן נראה לע"ד דאותו שלג המלאכותי הנעשה ע"י אדם ע"י תערובת מי מלח אמונייאך וכו' הם שאובים גמורים. שהרי הם ממלאים המים בכלים במדה ידועה. ואח"כ מגלידין אותו תוך הכלי. והשלג יוצא בדפוס הכלי. א"כ מים שאובים הוו מעיקרא. והכל נעשה ע"י תפיסת אדם מתחילה ועד סוף. ומעולם לא היתה לו שעת הכושר. ולא דמיא כלל לשלג הטבעי דמרן מתירו להביאו למקוה. ע"י כלי דהתם מעולם לא היה מים בירידתו לעולם ולא נשאב. שאין לו דין שאיבה שאינה פוסלת אלא במים. והרי לא היה מים. אבל השלג המלאכותי מים הוא ונשאב בכלי ושם נעשה שלג ע"י אדם. ואח"ך חוזר לבריתו. ומתפשר ומהיכן יש לדמותו כדין מי גשמים שהם כולם ע"י שמים. ותדע דהרי השלג הטבעי מה שהוא כשר למקוה דוקא אם הובא למקוה בעודו שלג. קרוש. אבל אם נימוח בחוץ ואח"כ הביא את מי הפשרתו למקוה פסול וכמ"ש הגאון ש"ך בסעיף זה. והיינו טעמא דכיון שנעשה מים בידי אדם. פקעא כשרותו דהיה על ידי שמים. והו"ל כמים דעלמא דפסילי. וכללא הוא דכל מי תפיסת יד אדם במקוה פוסלתו. והלא תראה דטעמא דשלש לוגין שאובין שפוסלין את המקוה או מים שאובים שהם פסולים למקוה. אטו משונים הם במראה וטעם וריח עד שיפסלו מכח זה לא. אלא טעמייהו שכיון שבאו ע"י אדם לא הו"ל כמעין דהוא בידי שמים. ה"ה בשלג וגליד שנעשו ע"י אדם פסולים הם. ואין להם יחס ודמיון עם השלג והברד והגליד דנעשו ע"י אדם והדברים פשוטים

ומעתה מ"ש רו"מ בצד השני של הספק באומרו או"ד. כיון שהאויר הוא המגלידו הו"ל זו"ז גורם. דברים אלו תמוהים בעיני. דמי גילה לו רז זה שהשלג העשוי ע"י אדם האויר הוא המגלידו. ואתו הס"ר