ומצור דבש קט

אשר כוננו יד"ק אשר נתעורר בעוצם השתדלותו לטהרת בנות ישראל מטומאתן את הכל עשה יפה בעטו. צנה וסוחרה אמתו. ואותי שאל אחוה דעי דעת הדיוט קלה אם יוכלו לטבול בנות ישראל בעת טהרתן ולא יכשלו ח"ו באיסור כרת בטומאתן. ואנא נפשאי ברוב חולשת גופי ומאור עיני סהדי במרומים כי לא אוכל לתפוס בספרים להבין אמרי בינה. עכ"ז דחקתי ונכנסתי בראותי אהבתו וחיבתו לזכות את הרבים וכגון דא מצוה רבה אין ערוך אליה. כל שהיא תפארת לעושיה. אמרתי הנה באתי בקצר אמיץ לכבוד המצוה. ולעשות רצינו חפצתי. יה"ר שלא אכשל בדבר הלכה

קראתי בכל לב את השאלה שאלת חכם ואת אשר נגזר עליה אשר האריך הרחיב למעניתו בא בארוכה רח"ב רח"ב בכחא דהיתירא וגם שלח לי תמונת הקיטור ומכונתו וצינורותיו וסילונותיו. ואתבונן על המראה והנה נדמה בדעתי שהמנקבים אשר בשולי המכונה אשר מהם יוצאים המים להצנורות הגדולים. יש בית קבול מהנקבים ולמטה וזה מוסכם אליבא דכ"ע שאם יש בית קבול מהנקב ולמטה למר אפי' כל שהוא ולמר כדי רביעית מים נעשו כל המים שאובים מוסכם מכל הפוסקים ז"ל. וזה אפשר שהוא דמיון שנדמה אלי בתמונת המכונה. אולי לא כן הוא. ולא פורש בד"ק ועליה דמר רמיא לבדוק ולחקור אם מן הנקבים ולמטה לא ישאר בית קבול כלל לקבל מים אפי' כל שהוא

הנה בכל הספקות שנסתפק רו"מ כבר השיב עליהם באורך ויש לי כמה ראיות לסיועי לרו"מ שהלכה כמותו. באשר ה' אתו. אך עיקר הסיבה משום דלא אפשר לי מטעם האמור

ולא אכחד כי חובה עלינו לילך אחר סברות המקילין בנ"ד כיון דלא יש מי גשמים ואי אפשר לעשות מקוה בארץ מצרים באופן אחר. וכאשר ראיתי להרדב"ז ז"ל בחדשות ח"א סי' פ"ה שנשאל אם אסור מקוה כולה שאובה היא מדאוריתא או מדרבנן והשיב ה' סברות יש בדבר וכל אחד יש לו עינים בהלכה והביא הסברות של הפוס' ז"ל ובסו"ד כתב וז"ל ומ"מ קבלת הגאונים הכריע דשואבה אין פסולה אלא מדרבנן ומזה הטעם הכריע הרי"ף ז"ל דשואבה שהמשיכה כולה כשירה כיון דאסור שאובה מדרבנן ע"י המשכה כשירה אף מדרבנן וכו' וסיים בדבריו וכל זה דוקא בדיעבד ובמקום דלא אפשר אבל במקום וכו' יעש"ב. הרי להדיא דבמקום דלא אפשר הולכין אחר המיקל. ואתה תחזה בס' משבית מלחמות כל הספר כולו מראשו ועד סופו כמה וכמה רבנים גאונים גדולים עצמו מספר ומתוכם הרב ליב סרוואל והרב הלבוש ז"ל שהיה בחיים כולם הסכימו להכשיר מקוה שאובה מבאר נובע ע"י כלי מנוקב בהמשכה יעש"ב. ואפי' הרבנים הפוסלים מהם חזרו והודו להכשירה משום דלא אפשר. ועיני הקורא תחזינה מישרים בס' האשכול (רבו של הראב"ד ז"ל) שכתב בה' מקואות פ' נ"ב דפלוגתא דראב"י ור' יאושע בפ"ב דמקואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבם ונתמלאו מי גשמים דלראב"י אם עונת גשמים נדונים משום שאובים ואם אין עונת גשמים ישבר ור' יאושע סבר בין כך ובין כך ישבר או יכפה אבל לא יערה דפלוגתיהו יש ב' פירושים פי' הא' הוא דפליגי בשאובה ע"י המשכה לראב"י פסולה ולר"י כשירה. וקי"ל כר"י דר"א שמותי הוא. והפי' הב' דפליגי בתפיסת ידי אדם ור' יאושע מכשיר וטעמיה משום דתניא בת"כ וכו' אלמא לאו בכל מידי פוסל תפי"א ואיכא צד דשרי כההיא דקנקנים דמותר לכפותם ולשברם כדי שירדו המים למקוה דכל זמן שאינו מגביהם לא הוי תפי"א ממש אלא גרמא בעלמא ושרי עכ"ל יעש"ב. ומדבריו אלו יוצא לנ"ד במכ"ש שהאדם אינו עושה שום פעולה אלא שמבעיר האש וע"י כח האש מתעורר הגלגל ופועל להתעורר המכונה ופועלת הולכת המים למקוה. ועיין במ"ש התשב"ץ ח"א סי' מ"ט בשם ס' המנהגות שהמשכה צריך שתהיה ממקום רחוק כדי שתכלה כח הממשיך קודם שיגיעו המים למקוה. וליכא תפי"א. יע"ש ודו"מ לנ"ד במכ"ש וזה פשוט

באופן כי בכל הספקות שלשה המה מטיבי כי אין ספק כי טהורה היא המקוה דנ"ד הן מפאת המכונה שהיא גדולה מחזקת יותר ממ' סאה וגם היא נקובה נקב גדול ומשמשת לקרקע. וגם לתפי"א ליכא למיחש וכנז"ל וגם כל הצנורות והסילונות הם קבועים בקרקע ולא נשאר לנו להסתפק זולת בספק הרביעי שנסתפק רו"מ בנהר נילוס והאריך הרחיב והרבה תמיהות על הרדב"ז ז"ל שכתבו משמו הרב מהריק"ש ז"ל והרב גו"ר ז"ל ולא זכר שר' לתשו' הרדב"ז ז"ל בחדשות ח"ב סי' תש"ס שנשאל אם מברכין שהחיינו על מי גשמים והשיב דברכת שהחיינו היא רשות ובמקום שהחיינו יאמר מודים אנחנו לך וכו' ואם לא אמר מודים אנחנו לך וכו' יברך שהחיינו שהיא באה על השמחה וגם במצרים שמתחדשים המים בכל שנה. וכו' יע"ש. הרי דדעת הרדב"ז ז"ל לברך שהחיינו על מי גשמים ועל נילוס המתחדש ג"כ. ומה מאד תמיהני על רו"מ שהעלים עין הבדולח ממ"ש הכנה"ג בשירי יו"ד סי' ר"א הגהט"ו ס"ק ד' ב' ו' ז' שהביא כת הסוברים דאסור לטבול בנילוס ובסו' ס"ק ז' הביא משם הר"ש חקאן הלוי בתשו' כת"י וז"ל דכולהו טליא וטליתא סברי וגמירי דמימיו פרים ורבים מברכתו של יעקב אע"ה וגם בס"ק כ"ט כתב בשם הר"ש חקאן הלוי ז"ל בתשו' כ"י איך עושים חומה וכשמתגבר הנהר י"ח אמה שוברין החומה ומשם מתמלאים בריכות יאורים ובארות וכולם נחשבים מגוף הנהר ולא יתפרדו וגם בהגהב"י ס"ק י"ז וז"ל יש מי שהבין שלא אמר ר"ת והנמשכים אחריו אלא בסתם נהרות אבל בנהרות דודאי רבו הנוטפים על הזוחלין אסור לטבול ולפיכך אסור לטבול בנהר נילוס והר"ש חקאן הלוי ז"ל בתשו' כ"י האריך להוכיח בדעת ר"ת דאפי' בנהרות שרבו הנוטפים על הזוחלין מותר לטבול בהם ולפיכך התיר לטבול בנהר נילוס יעש"ב באופן ראינו הרדב"ז לבדו האוסר לטבול בנהר נילוס וכבר מילתינו אמורה דחובה עלינו לילך אחר סברת המקל. ול"ד הר"ש חקאן הלוי ז"ל מתיר בשופי. הן מצד שבארץ מצרים לא יש שום אופן אחר לעשות מקוה רק ממי נילוס והן מצד דאנשי מצרים אינם מקבלים שכבר הורגלו מימי עולם. והן מצד שכל הבריכות ויאורים לא נפרדו מגוף הנהר. וכל הג' טעמים אמרם הר"ש חקאן הלוי ז"ל כמבואר בהכנה"ג ומה שנסתיע רו"מ מזילוף רגלי הבהמה אין לו דמיון מלבד שכבר כתב רמ"א ז"ל שם בסי' ר"א ס"ק ט"ז וס"ק ל"ט דיש חולקין וס"ל דרגלי הבהמה הם כרגלי האדם דפוסל ואפי' היה דין מוסכם מכל הפוס' ז"ל עכ"ז לא דמי דזילוף ע"י בהמה הוי שלא בכוונה אפי' שרוכב האדם עליה והיא מזלפת ברגליה אין הרכיבה סיבה להזילוף וכן חילק הרב אמרי אש סי' פ"ו ועוד כתב משם המעד"מ ז"ל דיש הפרש בין אדם לבהמה משום דאדם מקבל טומאה ומשו"ה הוא פוסל אבל הבהמה אינה מקבלת טומאה וכתב הרב אמרי אש דלדברי המעד"מ גם ע"י גוי שאינו מקבל טומאה מדאוריתא היה ראוי להכשיר אלא דחכמים ז"ל עשאום כזבים לכל דבריהם יע"ש. גם מה שהאריך והרחיב הדברים