צרור החיים (לונשטם) צה

הברכה, ודברי בני אדם וכל מעשהו אם טוב ואם רע, לא יוסיף ולא יגרע. ע"כ צריך אתה להבחין כי באמרינו תמיד בברכ' ברוך אתה ד', או יתברך, אין המשמעות לפי הדומה, להוסיף ברכה למי שאיננו צריך לשום תוספת, חלילה כי הוא האדון על הכל, וכל הברכות הוא מחדש אותן, וממציאן מאין, ומשפיע מהן שפע רב כאשר תהי' שם רצונו הטוב, על כן, צריכין אנו לחפש כונת הענין, מהו? ולא נוציא זמנינו במה שהעסק בו תמיד, מבלי הבנה בו כלל ואני המעורר אין מחשבתי שישיג שכלי אפי' כטיפה מן הים באמתת המנין, כי כבר הוגד לי ושמעתי מפי החכמים כי יש בדברים האלה יסודות חזקים, וסודות נפלאות, יודיעום חכמי התורה לתלמידיהם, כשהם נכונים וכשרים וכל מעשיהם נאים. אבל רוב חפצי להשיג בו קצת טעם ישיאני לדבר בו, ואולי היתה טובה השתיקה, אבל האהבה תקלקל השורה"

"ידוע הדבר ומפורסם, כי הקב"ה פועל הנמצא וברא האדם והשליטו על כל הארץ וכל אשר יש בה, וממדותיו, ב"ה שהוא רב חסד וחפץ בטובת בריותיו, ורוצה להיותן ראוין וזכאין לקבל טובה מאתו, וזה באמת משלימותו ב"ה, כי לא יברא שלם בטובה, רק מי שהוא מטיב לאחרים וזולתי אין ספק בזה לכל בן דעת"

"ואחר הסכמה זו שידענו בחיוב מרוב שלמות טובו שחפצו להריק עלינו מברכתו, נאמר שענין הברכה שאנו אומרים לפניו איננו רק הזכרה לעורר נפשינו בדברי פינו, כי הוא המברך ומבורך יכלול כל הטובות, ומתוך התעוררות הטוב זה בנפשינו וייחוד מחשבותינו להודות אליו שכל הטובות כלולות בו, והוא המלך עליהם לשלחם על כל אשר יחפוץ, אנו זוכים במעש' הטוב הזה להמשיך עלינו מברכתו, ואחר הזכרה או הודאה זו לפניו, אנו מבקשים ממנו מה שאנו צריכין, דעת, או סליחה לעונותינו, או רפואה, או עושר, וכל דבר וכן אחר הבקשה ממנו, אנו חוזרים ומודים אליו בזה לומר כי ממנו יבא אלינו, וזה פתיחה וחתימה של הברכות, פן נחשב כעבד שנטל פרס מרבו והולך לו בלא רשות כמתגנב. ונמצא לפי הנחת טעם זה שיהי' ברוך, תואר, כלומר הודאה אליו כי הוא כולל כל הברכות. ובלשון יתברך שאנו מזכירין תמיד שהוא מהתפעל, נאמר שהכונ' בו שאנחנו מתחננים אליו שיהי' רצון מלפניו לסבב לב בריותיו להיות נכון לפניו שיודו הכל אליו ובו יתהללו, וזהו פירוש יתברך, כלומר, יהי רצון מלפניך שכל בני העולם יהיו מיחסים הברכה אליך, ומודים כי ממך תתפשט הכל. ועם הודאת הכל בזה תנוח ברכתו בעולם ויושלם חפצו שהוא חפץ להטיב כמו שאמרנו, ותשלום החפץ תכלית כל המבוקש. והנה מצאנו קצת טעם אף בלשון יתברך המתמי'". עד כאן לשונו הצריך לענינינו. ועוד האריך הרב שם מאד על הדרך הזה. יראה הרואה משם, וימצא מרגוע לנפשו

הנך רואה אחי כמה יגיעות יגע האדם הגדול הזה להקל מעט גודל הקושי במלה הנפלאת הזאת, ועומק הכונה אשר הכניס במלה יחידית, עד שכמעט אי אפשר ללשון אדם להמליצם על אזן שומעת. וגם עתה לא גילה לנו רק טפח ומכסה טפחיים, באומרו שעיקר הכונה בה, היא רבת ההעלם, לא שזפתה עין, זולתי המשכילים בעם, טהורי הלב והעינים, לראות בנוגה אור הגדול הלזה

ועתה. הלא תתן תודה ותענה, שאי אפשר למלה הקטנה רבת הכונ' הלזו, להעתק לאחת מלשונות העמים אשר נאחזנו בתוכם, בלתי הסכנה העצומה ליפול ברשת החירוף, חלילה

! והנה, אני חוזר עתה ממה שאמרתי בתחילה, שטעה המעתיק בהעתיקו מלה זו בהעתקת מלת שבח, והנני מבקש מחילתו, כי לא טעה, אבל גם הוא ידע והבין כי לא זו ההעתקה