צרור החיים (לונשטם) צב

אמנם הענין הוא כך. הלא ידענו שלשונות המזרחיים יתייחסו הרבה אל לשון הקדש, ועל פי רוב תועתק לשון הקדש עליהם מלה במלה. והנה בימי המשנה, והגמרא ירושלמית ובבלית שנחברו אחרי' במשך ש' שנה, הנעשים בארצות המזרח, היו עדיין לשונות המזרח' הלשונות היותר נהוגי' ורגילים בפי כל, עד שראינו שהתפלות וההלולים אשר רצו שיהיו מוכני' לכל, כמו הקדיש שנתקן שיאמרוהו עמי הארץ בעצמם, נתקנו באלה הלשונות. גם אונקלס ויונתן בן עוזיאל חברו תרגומיהן בלשונות האלה, לפי שאך הן היו המובנים והרגילים ביותר. אז נדברו אלה הלשונות, צחים וברורים כפי התייסדותם הראשון, בלי שינוי ומגרעת: וכל הלשונות שכל בני מדינותינו מדברים בם, עדיין לא נודעו, והמעט שנודע בהן הי' שלול כל חן ויופי עד שלא היו ראוים כלל שיעתק אליהם לשון אחר, ובפרט היפה שבלשונות היא לשון הקדש. (זולתי לשון יונית גריכיש) שהי' אז ברום המעלה, והיא היתה לשון חכמים וראוי' לכל העתקה, כמו שבאמת אלי' הועתקה תורתנו הקדושה ראשונה עפ"י שבעים ואחד זקן, וגם לשון לטיין היו מדברים בו בעת הזאת, אבל לא מצינו. שהיו הישראלים רגילים בלשון זה, ואולי גם בה יש מסגולת ההעתקה, והנה שתי הלשונות הללו עצמם גם הם קשי ההעתק' ללשונות ארצנו, כידוע). באופן שבעת שחיבר רבינו הקדוש המשנה, ור' יוחנן התלמוד ירושלמי, ורבינא ורב אשי, הבבלי, היו כל הלשונות ראוים להעתקת לשון הקדש

ולכן, כשסידר רבי משנתנו, לא הי' צריך להתנות כאשר שנה לנו אלו נאמרין בכל לשון, שיאמר אותן כעין שתקנו חכמים, דק"ו הוא מלשון הקדש כנ"ל, וגם לא הי' בזה מן הקושי להעתיק הלשון הקדש כראוי, עד שעוד בימי הש"ס הי' זה דבר זר, דמנימון רעיא, שהי' בור וע"ה שלא היה יודע לומר בלשונו כנוסח חכמים, ואמר כפי העולה על רוחו בריך רחמנא מרי' דההיא פיתא

אבל הרמב"ם שהי' ערך שש מאות שנה אחר התלמוד, ובימיו כבר החלו לשונות ארצות האלו שאנחנו בם לגוייהם ללשונותם, להתעלות, ולשונות המזרחיים, מהם נתקלקלו, ומהם נשתנו עד שנתרחקו הרבה בערך התיחסותיהן מלשון הקדש וכבר היתה ההעתקה הנכונה מלשון הקדש אליהם, דבר קשה ומעשה ידי אמן, כמו שראינו קושי מלאכת ההעתקה מספרים הכתובים בלשון ערבי, שהוא אחת לשונות המזרח ללשוננו הקדוש, בספר המורה ובחובת הלבבות, ובחבור המשנה. וכן הוא בלי ספק מלשוננו הקדוש ללשונות האלו, אף שבהעתקת ספרי התורה והחכמה אי קפידא כל כך במעט שינוי בכונה כמו בברכות ובתפלות

ולכן, כשכתב הרמב"ם ז"ל, דין המשנ': וכל הברכות האלו נאמרין בכל לשון, חשש, אם יכתוב דין זה בסתם, יאמרו היות זה דבר נקל שנאמר לכל האדם שיוכל לומר הברכות בכל לשון, ובאמת זה אינו, כי מעטים המה אותן אשר יוכלו לו' התפלות והברכות בלשון אחר בהעתקה נכונה וראי', לכן הוצרך להתנות בפירוש שלכתחילה אינן נאמרין בכל לשון, עד שיאמר אותן כעין שתקנו חכמים, ואם שינה יצא בתורת דיעבד אבל לא לכתחילה. וזה ברור ואמת

הנך רואה שהמשנה והרמב"ם והבאים אחריו לא דברו אלא מאותן הלשונו' שיכולה לשון הקדש להעתק עליהן. אבל אין מי שיכחיש, שבלשונות העמים אשר אנו דרים בתוכם ואשר אנו מבינים אותן, ההעתקה השלמה מלשון הקדש עליהם, הוא כמעט מן הנמנע

והנה אנו רואים שלשונות עמי ארצינו עצמם אינם שלמים, וכל אום לפי צעירותה בשנים תצטרך להשתמש בכמה