צרור החיים (לונשטם) צא

יכול להתפלל בלשון אחר בלי שיבוש, הא יכול להתפלל בלשון הקדש אף בלי הבנה, דיוצא בה ממש כמו העתקה נכונה בלשון אחר שמבין, וכיון שיכול לתקן המעות, אין כאן דיעבד, ואסור להתפלל מתוך ההעתקה המשובשת. ואם התפלל מעתה, נ"ל דלא יצא ידי חובתו, כיון דשלא ברשות התפלל, אחרי שאסרנוה לו

באופן, שלא נוכל להתיר להתפלל או לברך מתוך ההעתק המשובש, אלא למי שאינו יכול לתקן המעות בעצמו, ואין לו העתקה אחרת, ואינו יכול לקרות לשון הקדש, אז אנו יכולין להתיר לו

וכל זה כשהשיבוש הוא רק בנוסח הברכה, אבל הפתיחה והחתימה מעותקים יפה. אבל כשיש שבוש בפתיחה או בחתימה, אפי' כשהנוסח הוא מועתק יפה ומכוון, אי אפשר להתיר לו כלל באות' העתקה, ואינו יוצא ידי חובתו בשום פנים

ועתה העברים הביטו! איך אפשר להתיר להתפלל בלשון אחר? הנה מודעת זאת לכל יודעי שפה העברי ולשון האשכנזית, ויודע טבע ומהות שתי הלשונות האלה היות ההעתקה הגמורה מאלה הלשונות אשה אל אחותה, שלול כל האפשרות, כאשר נראה בבירור גמור למטה אי"ה. ועם שאין לנו ידיעה בלשונות אחרות, נראה לנו, שמאשר ידענו מחסרון יכולת לשון האשכנזית על העתקת לשון הקדש אלי', נוכל לשפוט על שאר הלשונות הנהוגות בארצותינו, שלא יהי' להם יתרון על לשון האשכנזית בענין זה, באופן שאי אפשר כלל להעתיק מחשבות גוף הברכות שנתקנו בלשון הקדש ללשון אחר, וההעתק' היא משובשת בשינויים, ואין להתיר התפלה בה, כי אם בדרך רחוק המציאות מאד כאשר בררנו

ואם תשאלנו, הלא משנתינו סתם אמורה: ואלו נאמרין בכל לשון, וכן כתבו בפשיטות הרמב"ם והבאים אחריו, ואי כדברינו, כמעט הוא דבר נמנע לומר התפלה והברכות בלשון אחר

שמע נא אחי ואחויך דע. הלא תראה שהרמב"ם בריש הלכות ברכות אצל מה שכתב וכל הברכות האלו נאמרין בכל לשון, התנה "והוא שיאמר אותה כעין שתקנו חכמים". ותנאי זה לא נמצא בדברי המשנה, ואף שנלמד הדבר ממשנתנו ששנה, ועל כולם אם אמר שהכל יצא, דיעבד הוא דיצא אבל לכתחילה לא ישנה. וכן בפלוגתא דר' מאיר ור' יוסי שהבאנוה למעלה בש"ות שפתי ישנים גבי ברוך המקום שבראה, דסבר דוקא דיעבד הוא דיצא אבל לכתחיל' לא, משום דשינה, זהו דוקא שלא ישנה בל"הק, אבל שאין רשאי לשנות הנוסחה כשאומר אותה בלשון אחר, זה לא מצאנו. ואי נשמע מדרב דאמר גבי מנימון דבריך בריך רחמנא מרי' דהאי פיתא יצא, דוקא בדיעבד יצא אף כששינה אבל לכתחילה לא ישנה, לרב גופי' תיקשי דאמורא הוא מנ"ל הא דלכתחילה לא, כיון דאינו מפורש לא במשנה ולא בברייתא. הא אין לך לו', אלא דנלמוד מק"ו, דהשתא אם אמרה בלה"ק אינו רשאי לשנות הנוסחה, בלשון אחר לכ"ש, אטו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ואפי' לפי הסברא שרצינו לחדש לעיל בש"ות שפתי ישנים לדעת הרמב"ם דיש ללשון אחר בזה מעלה יתרה על לה"ק, שאם שינה המטבע בדיעבד יצא משא"כ בלשון הקדש, היינו דוקא בדיעבד לפי שא"א לו בענין אחר, וכבר התרנוהו לשנות המטבע מלשון הקדש ללשון אחר וכנ"ל יעוי"ש. אבל שנתיר לו לכתחילה לשנות הנוסחה ממה שתקנו חכמים, זה ודאי אסור בק"ו מלשון הקדש. אם כן הדרא הקושיא על הרמב"ם ז"ל לדוכתי', למה לו להתנות שיאמר אותה כמו שתקנו חכמים, כיון שכבר כתב הוא ז"ל פ"ח מהלכות ברכות הלכה ו': על כולם אם אמר שהכל יצא, דיעבד אין לכתחילה לא.