צרור החיים (לונשטם) פו

דבלשון אחר כלל לא, קמ"ל רב דאפ"ה יצא בדיעבד, ולא הי' צריך האי תירוצא דלא אמרה כי היכי דתקינו רבנן

אלא ש"מ דמשנתנו דואלו נאמרין בכל לשון לא אמרה אלא כשאינו מבין. בלה"ק, אבל אם מבין בלשון הקדש אעפ"י שמבין ג"כ בלשון אחר, אינו יוצא י"ח אא"כ אמרן בלה"ק. וכיון דלא הותרו התפלה והברכות בלשון אחר אלא מדוחק כשאינו מבין בלה"ק, א"כ אין התפלה בלשון אחר אף כשאמרה בנוסח התפלה מותרת אלא מתורת דיעבד. וכיון שכן שפיר מקשי על הא דרב דאמר גבי מנימון דיצא, מתניתין היא, ואי משום דשינה מנוסח הברכה דאף בלשון הקדש אינו יוצא אלא בדיעבד, הא כל הנאמר בכל לשון אינו אלא מתורת דיעבד, ואף אם אמרה ממש בנוסח חכמי', הל' ג"כ משנה מנוסח חכמים דהנוסח הוא בלשון הקדש והוא אומר בלשון אחר, ומה לי אם אמרה בלשון אחר בנוסח חכמים ומשנה הנוסח רק בזה שאמרה בלשון אחר או אם משנה עוד יותר דהיינו שמשנה, מגוף הנוסח בין כך שינה מנוסח חכמים מקרי, וכיון דתנן במתניתין ואלו נאמרין בכל לשון, שהמשנה מנוסח חכמים ללשון אחר מותר בדיעבד, ל"ל לרב לאשמועינן גבי מנימון דיצא. ומשני כיון דאמרה בלשון דלא תקיני רבנן כלל, ר"ל שאמר מטבע שלא תקנו אותה חכמים כלל בשום מקום ה"א דלא יצא אפי' בדיעבד, קמ"ל דיצא בדיעבד. (ומה דנקט במתני' אלו נאמרין בכל לשון דמשמע לכתחילה, וגבי מנימון אמר דיצא, לשון דיעבד, אף דלפי. מה דבררנו, בכל מקום לא הותרה התפלה בכל לשון אלא מתורת דיעבד, נבאר להלן אי"ה. בארוכה)

עוד נראה לפענ"ד ראי' לזה, וגדולה היא בעיני, דאמרינן ריש פ"ב דברכות וריש פ"ב דמגילה ובסוטה פ' אלו נאמרין: ת"ר ק"ש ככתבה (פי' בלשון הקדש) דברי רבי וחכמים אומרים בכל לשון,, מ"ט דרבי אמר קרא והיו בהווייתן יהו, ורבנן מ"ט? אמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע, ולרבי נמי הא כתיב שמע? האי מיבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, ורבנן סברי הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצא ולרבנן נמי הא כתיב והיו האי מיבעי לי' שלא יקרא למפרע, ורבי שלא יקרא למפרע מנ"ל ל נפקא לי' מדברים הדברים, ורבנן דברים הדברים לא דרשי למימרא דסבר רבי כל התור' כולה בכל לשון נאמרה, דאס"ד בלה"ק נאמרה, והיו דכתב רחמנא למה ליה, איצטריך משום דכתיב שמע, למימרא דסבר רבנן כל התורה בלשון הקדש נאמרה, דאס"ד בכל לשון נאמרה שמע דכתב רחמנא ל"ל, איצטריך משום דכתיב והיו ע"כ לשון הגמ'

ונפרש דבריהם מעט. הנה הש"ס הקש' לרבי אי ס"ל דכל התורה כולה בלשון הקדש נאמרה, והיו ל"ל, סברא הוא, דלמה ישתנה ק"ש מכל התורה, ותירץ דה"א דשמע אפיקתי' מכללא דבא ללמד דק"ש בכל לשון. ולא תיקשי, הא אף אי כתיב שמע, לא איצטריך והיו, דמהיכי תיתי הוינן מפקין ק"ש מכל התורה, שנאמר ששמע אתי לאשמועינן דק"ש בכל לשון, ולא היינו אומרי' דשמע אתי לאשמועינן דצריך להשמיע לאזניו: הא לא קשיא, דכיון דאיכא מ"ד דס"ל שאין צריך להשמיע לאזניו, לא הוינן נחתין לפלוגתא, והוי אמרינן שמע בכל לשון, אי לאו דכתיב והיו

והשתא נחזי מאי קאמרי רבנן, דהקשו ש לרבנן שמע דכתב רחמנא ל"ל, ברא הוא, שלא ישתנה שמע מכל התורה כולה, דבכל לשון נאמרה, ותירץ משום דכתיב והיו, פי' אי לאו דכתיב שמע, הוי אמינא דוהיו אפקי' לק"ש מכללא דכל התור' ואתי ללמד בהוייתן יהיו דוקא בלה"ק. ועל זה ודאי קשה מאי תירץ, כיון דעל האי דינא שלא יקרא למפרע ליכא שום חולק, ודברים הדברים לא דרשי רבנן, א"כ אף אי לא הוי כתיב שמע, הוי ידעינן.