צרור החיים (לונשטם) פד

המכיר אותו הלשון: דלמא האי בלבד אמקומו הראוי קאי, ואמאי דסיים, וה"פ, לא יצא אלא המכיר אותו הלשון בלבד, דהיינו שיכיר רק אותו הלשון ולא לה"ק. (מדי כתבי נתיישבתי, שאולי נראה, להם כן, דאי פירושו שיכיר רק אותו הלשון, הוי משמע שאפי' לשון אחר שאינו לה"ק כגון ארמית או עלמית, לא יכיר. וזה אינו דאנן רק אלשון הקדש קפדינן)

אך. מדברי הש"ע נראה ברור שהוא לא הכריע מלשון הרמב"ם ז"ל כלום, שכתב בסי' תר"ץ ס"ט: היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות הגוים לא יצא י"ח בקריאתה, אלא המכיר אותו הלשון בלבד עכ"ל והוא ממש לשון הרמב"ם שהזכרנו, ובסעיף י' כתב: מי שיודע לעז ויודע אשורית אינו יוצא בלע"ז ויש אומרים שיוצא עכ"ל. הנה כתב מתחילה ל' הרמב"ם בלי מחלוקות, ואח"כ כתב מחלוקות רש"י והרמב"ן, נראה מזה ברור שלא מצא הכרע בלשון הרמב"ם

ומעתה, לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דמי שיודע לה"ק אעפ"י שמבין ג"כ בלשון אחר, אינו יוצא ידי חובת קריאת המגילה אלא בלשון הקדש, לא מיבעיא לן, דמי שמבין לשון הקדש, אינו יוצא ידי תפל' וברכה אלא בלשון הקדש. וק"ו הדברים, ומה מי שאינו מבין בלשון הקדש, ושומע מפי הבקי בלשון הקדש, דבמגילה יצא כדתנן, הלועז ששמע אשורית יצא, ואפילו מי שאינו מבין יכול להוציא את אחרים., כדאמרי בגמ' אטו אנן האחשחרנים וכו' מי ידעינן מה ניהו, וכאשר פירשנו הדברי' יפה לעיל בש"ות עונה לחש יעוי"ש, אמרו דבתפלה וברכות לא יצא, ואפי' לדעת רש"י המוציא צריך להיות בקי ומבין, ע"ש בש"ות הנ"ל, דשאני מגילה דפרסומי ניסא הוא: היודע לשון הקדש ולשון אחר, דאפי' במגילה דאינו אלא לפרסומי ניסא, לא יצא כי אם בלשון הקדש, לא כל שכן דלא יצא בתפלה כשמתפלל בלשון אחר אלא בלשון הקדש

ואם תאמר הא אסברא לן הר"ן ז"ל דברי הרמב"ן והרשב"א הנ"ל, דטעמייהו כיון דעיקר דינא דמגילה הוא שאינה נכתבת אלא בלשון הקדש, ולא הותרה בלשונות אחרות אלא מדוחק כדי לפרסם הנס, ולכן מי שיודע לשון הקדש ויכול לקרו' ממגילה הכתובה כדינה וקראה בלשון אחר הוי כקורא על פה דלא יצא, ע"כ תוכן דברי הר"ן ז"ל. וא"כ איך נוכל לדון בדין זה תפלה ממגילה בק"ו, הא תפלה וברכות מותרין לומר בעל פה

לא קשיא, דכשנעיין היטיב בסברת הר"ן נראה דמגילה וברכות חד דינא אית להו. דכשנתקור על מה שכתב הר"ן, דמגיל' אינה נכתבת מדינא אלא בלשון הקדש, ולא הותרה להכתב בשאר לשונות אלא מדוחק: מנא לי' הא, הא כיון דתנינא אבל מגילה כותבין אותה אשורית, ותנינא נמי אבל קורין אותה ללועזות בלעז, תרווייהו דינא הכי הוי דלמי שמדברין בלשון הקדש, שהי' בעת הזאת רוב ישראל אינה כשרה אלא בלשון הקדש, אבל ללועזות כשרה מדינא בלעז, ולא מדוחק, וא"כ מי שיודע לשון הקדש ויודע לעז לתכשרה בתרווייהו. וצריך לומר, דסברתו כך היא, דכיון דתנן מגילה אינה נכתבת אלא אשורית, ותנן נמי הלועז ששמע אשורית יצא, חזינן דאשורית מוציא אף למי שאינו מבינה, ומגילה הכתובה בלעז אינה כשרה אלא ללועזות, פי' מי שמבינים לשון עז, וכיון שנתנו חכמים לאשורית מעלה יתרה הלזו, שאפי' מי שאינם מביני' יוצאים בו, משא"כ בשאר לשונות, ע"כ דעיקר דינא הוא שתכתב בלשון הקדש, וכיון שנכתבת כדינא יוצא בו אף מי שאינו מבין, אבל בשאר לשונות אינה מותרת אלא מדוחק ולכן אין יוצא בו כ"א מי שמבינו

והשתא, כיון דבררנו היטב ב"ה בתשובת לשון אש, דאם מתפלל או מברך בלשון הקדש אעפ"י שאינו מבין לה"ק, יוצא ידי חובתו והוא ברור בלי שום מחלוקות משא"כ בשאר הלשונות ודאי אסור להתפלל או לברך אלא א"כ מבין מה שהוא אומר. חזינן לפ"ז, דגם בתפלה ובברכות נתנו