צרור החיים (לונשטם) פג

בלשון אחר וטעמיו, א) ממשפט השכל, ב) הביא ראי' מס"ח שכתב טוב יותר להתפלל בלשון שמבין, מלהתפלל בלה"ק שאינו מבין (ונעתיק לשונו לקמן אי"ה), ג) הגמרא דסוטה אלו נאמרין בכל לשון, ד) הרמב"ם בהל' ברכות (העתקנו לשונו כמה פעמים) כל הברכות כולן נאמרין בכל לשון. ומ"מ נותן עצה טובה לומר ק"ש וברכותי' ותפלה בלה"ק ופסוקי דזמרה בכל לשון

גם בעל הנוג' מתיר בפשיטות, וראיותיו, א) גמ' דסוטה הנ"ל, ב) כמה מאמרי' בש"ס שהמברך צריך לכון לבו לשמים, ג) ש"ות דבר שמואל שכתב לפי דעת רוב הפוסקים מותר להתפלל אפי' קדיש וקדוש' בכל לשון, ד) המ"א סי' ק"א שכתב לשון ס"ח הנ"ל, וכ"כ סימן נ' סק"ב, ה) לשון הרא"ש שהביא בשם ר"י שהנשים מתפללות בלשונם (הבאתי לשונו בש"ות לשון אש). ו) הלקט הקמח כ' עשרה מישראל שאינן מבינים לה"ק יכולין להתפלל בלשון שמבינים ולומר קדיש וברכו וקדושה בלע"ז ז) הש"ע בסי' ק"א, יכול להתפלל בכל לשון שירצה וכו', ח) הרמב"ם כל הברכות כולן נאמרין בכל לשון והאריך שם בלהג הרבה, ואח"כ עשה פשר דבר, שאנשי פולניא שיודעים יותר לה"ק מאשכנזית, יתפללו בלה"ק ואנשי אשכנז יתפללו אשכנזית. היש לסמוך על דבריו אלה, או לא

? תשובה. הנה לשנות נוסח התפלות, שבידנו, ר"ל לעזוב התפלות שתקנו לנו חכמינו אנשי כנסת הגדולה ז"ל, ולחדש חדשים, או למעט ממנין הברכות שתקנו לנו הם ז"ל, לא תפול עליו שום שאל' דאסור, לפי מה שביררנו דין הברכות בש"ות שפתי ישנים בס"ד, יעוי"ש. ולא תפול השאלה אלא אם מותר להתפלל מתוך ההעתקה שנעתקו שם כל התפלות והברכות מלשון הקדש ללשון אחר?

והנה, מי שיודע ומבין בלשון הקדש, וגם כן מבין בלשון אחר, פשיטא דצריך להתפלל דוקא בלה"ק, וכשמתפלל בלשון אחר אינו יוצא י"ח. וכאשר נבאר

הנה הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות מגילה פרק ב' הלכה ד': היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונות הגוים לא יצא י"ח בקריאתה, אלא המכיר אותו הלשון בלבד

וכתב עליו הרב המגיד ז"ל וזה לשונו: היתה כתובה תרגום וכו', במשנ' (מגילה דא י"ד) קראה תרגום בכל לשון לא יצא, אבל קורין אותה ללועזות בלע"ז: ופירש"י לועזות, שיודעין לשון אחר שאינו לה"ק (בספרים שלפנינו לא נמצא לשון זה ברש"י) ונראה מדבריו שאעפ"י שיודע אשורי' ויודע לעז, אלו רצה לקרותה בלע"ז יוצא בה י"ח, וזה נראה בדברי רבינו ואין נרא' כן מן הירושלמי שאמרו שם יודע לעז ויודע אשורית מהו שיוציא אחרים בלעז ל לא יצא, כהדא כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן (כלומר שכשם שמי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים י"ח, כך זה כיון שלעצמו אינו יוצא בלע"ז כיון שהוא יודע לשון הקדש, אינו מוציא ללועזות, לשון הר"ן) אלמא פשיטא להו שמי שיודע אשורית ולעז הוא עצמו אינו יוצא בלע"ז, כ"כ בחידושי הרשב"א ז"ל, וכן דעת הרמב"ן ז"ל, עכ"ל הרב המגיד ז"ל

גם הר"ן פ"ק דמגילה הביא דעת רש"י, ודעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל, וכתב גם כן שדעת הרמב"ם נראה כרש"י ופלפל בדבריהם הרבה, ורצה להטות לדעת רש"י, ולבסוף כתב מ"מ יש לחוש לדברי הרמב"ן ז"ל. גם הב"י הביא תשובת הר"ן ותשובת הרי"בש ומסיק דיש לחוש לדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל

ומה שהביאו שדעת הרמב"ם נוטה לדעת רש"י. איני יודע איך נראה כן מלשון הרמב"ם, אי משום דכתב בלשונו "לא יצא י"ח בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד" רצו להוכיח שאין צריך רק שיכיר אותו הלשון, אפי' מכיר ג"כ בלשון הקדש מנ"ל דהאי בלבד שכתב הרמב"ם בסוף דבריו אמלת אלא קאי, דנימא דה"פ, לא יצא י"ח בקריאה, אלא בלבד,