צרור החיים (לונשטם) עח

המעוטים, על אחת כמה וכמה שלא נשלח בהם יד לשנותם, ונגוע בקציהם

? אמנם, ענין המליצה הנמצאת בפיוטים האלה, נראה לי שגם בימיהם לא היתה דרך המליצה זו מורגלת על כל לשון עט סופר, אבל הי' הדרך הזה מיוחד אך לגדולי החכמים שבדור, להם לבדם היתה לשון חכמים הלזה, שלגודל בקיאותם בכל פנות התורה ההלכה וההגד', לא היו צריכים רק התעוררות מה, להניע חוש זכרונם הגדול לגלות הכונה הרצוי'. ומאהבתם אל הקיצור בדבריהם, בחרו להם דרך מליצה זו, אשר לא תחוש הרבה על גדרי הדקדוק ותכונת הלשון, אך להלביש כונות רבות ורמזים שונות במלות מועטות. ולכן כאשר מצאה חכמתם נכון לנטוע בין ערוגות התפלה מטעי הפרד"ס הנחמדים, בחרו בדרכי המליצה הלזו, אשר על ידה יכלו הפק מחשבותיהם וכונותיהם, מבלי יצטרכו לטרוח הצבור יותר מדאי, עת הציגו כונותיהם שאפשר לגלותם כגון עניני הדרוש וההלכה, על הגליון די באר

וכאשר גם עיניהם לא טחו מראות העדר יכולת רוב העדה להבין דבריהם הקצרים, לאשורם, גם לא אפשר לרוב העדה להתרגל בהם לריבוים ולקושי' כן גם המה בחכמה עשו, ולא תקנו פיוטיהם ופזמוניהם לאמירת הקהל, אבל כולם מכוונים ומסודרים רק להש"ץ וכונתם רצוי', שבהיות הש"ץ צריך להיות מדינא איש חכם יודע מדע, וגם אין לו אומנות זולתי זה, יש לו להתלמד כל הפיוטים, והפזמונים ופירושיהן, למען ידע מה יענה ומה ידבר ומה יבקש על משלחיו

והנה. כל הרואה ובוחן ברוב הפיוטים, יראה שהאמת כן הוא, שלא נתקנו רק שיאמרם הש"ץ. גם המגן אברהם בסי' נ"ג שכתבנו למעלה, כתב תוך לשונו שם בפירוש: משא"כ עתה שכולנו בקיאים רק הש"ץ הוא לפיוטים, והוא כדברינו

ואחרי אשר כתבנו למעלה בתשובת עונה לחש, שכפי מנהגנו שיש לו על מה להסמך, אנחנו חוששים על ש"ץ המזמר, יותר מעל ש"ץ בקי ומבין, לפי ששני המעלות באיש אחד מילתא דלא שכיחא הוא, וש"ץ להוציא את הצבור אין אנו צריכין כעת, לפי שכולנו בקיאים, ומי שאינו בקי אי אפשר לו להוציאו יעוי"יש. ולכן אנו בוחרים יותר בש"ץ המזמר אף שאינו בקי כל כך

גם בררנו ב"ה בתשובה שלפני זו, שמי שמתפלל תפלתו בלשון הקדש כסידור וכתיקונה, אף שאינו מבין מה שהוא אומר, עם שאינו נכון להתפלל כן לכתחילה., בדיעבד יצא

ומעתה. ראה גם ראה, איך כל דרכי מנהגינו טובים ונכוחים

דאחרי אשר נפסק הדין על פי גאוננו ומנהיגנו הרמ"א ז"ל, שאמירת הפיוטים, מצוה. ואחרי אשר בררנו שלשנות הפיוטים, ולהקל מעליהם כובד לשונם וקושי מליצתם אין אנו רשאים. והמחברים עצמם בהיותם יודעים היות בפיוטיהם מן הקושי, תקנו הפיוטים באופן שיאמרום השליח צבור, היודע ומבין אותם לאשורם. ש

ועתה, אנחנו אשר שלוחי צבורינו, עם היות שנמצאו בהם כמה וכמה היודעים ומבינים בלשון הקדש מ"מ בפיוטים רובם אינם בקיאים בפירושיהן באופן שאין חילוק בין הש"ץ לצבור, והי' כעם ככהן

ועתה איך ננהג בפיוטים האלה? למרינהו הש"ץ ולא הקהל כפי אשר נתקנו, מה בין הש"ץ והקהל הא כמוהו כמוהם אינו מבין כל הפיוטים. לא למרינהו כלל לא הש"ץ ולא הקהל, למה לא נמרינהו? הא אף באין מבין אותם נוכל לאומרם ויצאנו בהם בדיעבד כמו שבררנו בענין התפלה

לכן מחכמה עשו זאת חכמי דורותנו, לשנות המנהג כזה שלא יאמרם הש"ץ לבדו, רק כל הקהל כאחד יאמרום כי כולם רגילים בהם עתה לפי שהם נדפסו