צרור החיים (לונשטם) עו

מהנה עושין נגד הדין לשנות נוסח התפלה והברכו' שאסורין לשנו', כמבואר לעיל בתשובת שפתי ישנים, או אם שניהם צודקים? ל ואם מותר לשנו' מנהג אשכנזי לספרדי, ובהיפוך, כרצון איש ואיש, או לא

? תשובה. נשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. אם מצוה לומר הפיוטים, הנה הוא מבואר לפנינו בא"ח סי' ס"ח וסימן צ' סעיף י' וסי' קי"ב, ששם אנו רואים, שגם בימי המחבר ז"ל היו נוהגים לומר פיוטים, ואין דעתו ז"ל מסכמת עמהם. והרמ"א ז"ל שעל דרכי מנהגיו הולכים כל בני אשכנז ופולין, הסכי' עם הראשונים המתירין, ואף שכתב הרמ"א בסי' ס"ח: והמקיל שלא לאמרן לא הפסיד, רק שלא יפסיק בשיחה בטלה, הנה כתב שם: ומ"מ אין לאדם לפרוש מן הצבור ויאמר אותם עמהם, גם בסי' קי"ב כתב בפירוש ונוהגים בכל מקום לאמרם, וכיון שנוהגים לאמרם והמנהג נתקן על פי גדולי הראשונים ודאי שאין ראוי לשנות המנהג, ומצוה לאמרן

ונראה לי שהרמ"א ז"ל לא כתב והמקיל לא הפסיד אלא בפיוטים שבברכת הק"ש, שההפסק בהן אסור, ומזה מיירי שם בסי' ס"ח, וגם שם כתב שאין לאדם לפרוש מן הצבור אבל יאמר אותן עמהם, אבל הפיוטים שבתפלת י"ח, שאין שייך בהם הפסק הרבה, שהיחידים כבר התפללו כולם בלחש, וגם הש"ץ כבר התפלל בלחש, רק שחוזר התפלה משום הפיוטים, ובזמנים הראשונים להוציאו את שאינו בקי, והפיוטים הם צרכי הצבור, שאין לחוש להפסק בברכו', ודאי דחייב כל אדם לומר הפיוטים עם הצבור, ולכן בסי' צ' ובסי' קי"ב ששם מדבר מענין תפלו' י"ח, לא כתב שום קולא

והמגן אברהם ז"ל העיד בסימן ס"ח שהאר"י ז"ל לא הי' אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד האמת. ואם האל"דיי הקדוש הזה, אשר רעיוני לבבו כולם קדושי' היו, ותפלותיו כולם צחים, כולם ברורים מאור הכונות האלדי"ים, ולא רצה להפסיק תפלותיו הטהורות, בפיוטים ופזמונים, ועם זה לא חדל מלהפסיקם בפיוטי הקלירי לגודל קדושה פנימיותם. אנחנו אשר בעונותינו איננו מכונים אפי' פי' המלות כנהוג, כאשר אמרו כבר כל הראשונים ונאמרה ונשנית לדינא כמה פעמים בש"ע, שרשאין אנו להפסיק תפלותינו בפיוטים ופזמונים, אשר תקנו לנו הראשונים, ואשר קבלו עליהם אבותינו על פי גדולי הקדמוני' המפורסמים נ"ע. באופן שאין ספק שמצוה עלינו לומר הפיוטים

אמנם ידוע הוא שהתפלה תגדל או תקטן במעלתה, לגודל או קוטן מחברה, בתורה ובחכמה ובחסידות, שקדושת הצדיק וחכמתו יתמשך גם על פעולותיו. שכמו שאנחנו מיקרים בימינו, כל כלי או חפץ אשר ימצא מהגבורים והמלכים הקדומים, עם היות איכות תבניתם זר בעינינו, אך לכבוד שם זכרון בעליו, אשר גם אחרי אשר איננו, לא חדל מהוליד בלבנו בכל עת ענין רתת לשמו ולזכרו, כן, ויותר מזה, ילדי החכמה אשר הולידו החכמים הראשוני' על ברכיהם, עם שענין יפים לא נאוה בעינינו, כפי השתנות התפעלות הלבבות בעת הזאת לענין הנועם, כבוד אבותיהם מלבישום אדרת יקר, בשיעור אשר לא נוכל השג אנחנו ובני לבבינו

והנה כל מחברי הפיוטים והפזמונים אשר אנו אומרים בתפלתינו, כולם היו חכמים גדולים, גאוני הזמן, וחסידי אמת, כאשר אנו רואים הפוסקים הראשונים, ובפרט בעלי התוס' מביאין כמה פעמים ראי' לדבריהם מדברי הפיוטי' והסליחות, או מייגעים להעמיד דבריהם מן איזה קושי אשר יפול עליהם. ורוב הפיוטים אשר הביאו, הן הנה מהפיוטים רבי הקושי וההבנה, שלולי כל יופי המליצ'