צרור החיים (לונשטם) עד

גדולות וחמורות, שמברך כמה ברכות לבטלה, ומקריב קרבנות פסולים

ועתה, אף אתה אמור, איך אפשר שמי שאינו מבין תפלתו אינו יוצא ידי חובתו, א"כ, איך לא אישתמיט התלמוד וכל הפוסקים הראשונים והאחרונים, ובפרט האחרונים בזמן, אשר כבר היתה זאת בימיהם לאלפים ולרבבות, שהתפללו תפלתם בלי שהבינו אותה, להזהיר אותן רבבות זרע קדש, שלא להכות בגחלת זו, ושלא להתפלל כלל, שלא יעברו כל יום ויום כמה פעמים על אותן גופי העברו' החמורו' האלו. ואף השל"ה והספר חסידים שכתבו בענין זה, והחמירו מאד, והביאם בעל הקנאה (בתשובת שפה נכריה אי"ה אחוה דעי אף אני בדבריהם הטהורו') לא כתבו שיהי' המתפלל בלא כונה עובר על גופי עבירות אלו

בהא נחיתנא ובהא סליקנא שלא נמצא שום סברא, ולא שום דעת ראשון או אחרון שהמתפלל בלי שיבין לשון הקדש לא יצא ידי חובתו, אבל כולם מודים בדבר זה שאף מי שאינו מבין בל"הק כלל, כמו הנשים, אם מתפללין מתוך סדור התפלה כראוי, או בעל פה כפי הסדר והנוסח שתקנו לנו אבותינו אנשי כנה"ג, יוצאין ידי חובתן בתפלה זו, ונקראים בקיאים, עד שאין הש"ץ יכול להוציאם כלל, אבל הם צריכין להתפלל בעצמן

ומטעם שאמרנו למעל' שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות האומללים האלה על דבר אשר לא קדמו בימי נערותם להבין יוקר לשון הזהב הלזה, לסגור לפניהם דלתי שחקים מעבור תפלה. אבל גם בלא דעת נפש המתפללים מה יענו שפתותיהם, אך אם יכונו להתפלל ולצאת בתפלותיהם, הוא בחסדו ובחמלתו יקח אלה האותיות הקדושות ויענדם עטרות לשמו הגדול יתברך, ויחי' אלה הגופות הקדושות נעדרי הנפש, ויחמול עליהם ויאמר מילדי העברים זה, והוא רחום יכפר בעד

ואיני צריך לכפול, שאין הדברים אמורי' מפסוק ראשון של שמע וברכה ראשונה של י"ח, שהם צריכים כונה יתרה, והמה קלים ללמוד לכל אדם

אמנם צריך אני לשנות דברי, שאל יאמר האומר שאני מחשיב מדרגת אלה המתפללים בגשם ורוח אין, לאלה היקרים המתפללים על פי שתי מדרגות הראשונות, חלילה! לבבי לא כן יחשוב, כי ודאי מצד הדין, צריך האדם להתפלל, לידע ולהבין לאשורו כל דבר אשר הוא מתפלל, והמברך יבין ענין ברכותיו, ומה, ועל מה, ולמי הוא מברך, והן הנה אמתת התפלו' אשר אלי' כונו חכמינו ונביאינו אנשי כנסת הגדולה ע"ה

ולכן, אשרי האבות אשר זכו ללמוד את בניהם בעת ילדותם דרכי לשון היקר והנחמד הזה. אשרי הילדים אשר חנן אלדים אותם לב טהור, למאוס באלה רהבי הילדו והשחרו' הבל, ולמלאו' כוסף ותשוקה, ללמד דעת לשון עמם, שפת מדברת גדולו' הלזה, למען ידעו לכבד את ד' בברכותם, ולהתנפל לפניו בכל עת בעת תפלתם, אשרי שזה גדל ואשרי שזה ילד

אבל על אלה אשר מעצלות אבותיהם, או מחסרון יכולתם, או מקוצר שכלם, או לעצלות עצמם, נכשלו בפחת עמוקה, ונפלו בתחתית המדרגה הלזו, לדבר בלעגי שפה, ולבלתי דעת לשון אום הנבחרת אשר ממנה יצאו, ואי אפשר להם ללמוד עוד בזקנותם, מה שנתעצלו ללמוד בילדותם, על אלה אני אומר, שאין עון העצלה הלזו גדולה כל כך, עד אשר יהיו ידיהם אסורו' כל ימי חלדם מלעבוד עבודת ד' בתפלותיהם ובברכותיהם. ועם, שעל עצלותם על הלימוד את לשון עמם, אם עצלותם גרמה להם העדר ידיעותם, המה יקחו חלקם מהמשלם לאיש כדרכיו, לא יחשוב ד' להם עון אשר חטאו בהפריעם