צרור החיים (לונשטם) ז

המלאכה, ומגמת פני השמימה לשאת תפלה, יתן כח ליעף, עצמה לאין אונים, להפק זממו, לקדש שמו, הקדוש במרומו, ובישראל עמו

ואני, כאשר נשאתני רוח לחבר מחברת הלזה, לא מלאתי ידי לקרב, לא אביתי התראות כגבור ואיש מלחמה, כנוצח מרים דגלו יאמר ידי רמה, כי לד' המלחמה, העושה שלום במרומיו ושלום חפץ על פני האדמה, לא בני מצה ומריבה יבואו היכל ד' שמה. גם יודע אני אשר אהבת הניצוח עלולה להתעות לב האדם מדרך הישר ולא כן אנכי עמדי, מעודי אך האמת אהבתי, ולהשקת הניצוח מנתיבותיו לא סרתי. וכאשר אחרי היגיעה העצומה, המדדת שנה מעיני ומעפעפי תנומה, חנן ד' אותי לדעת ולהבין יסוד מנהגינו ותקנותינו הקדושי' על פי ראיות ברורות וחזקות, וסברות טובות ובריאות, לפי דרכי התלמוד והפוסקי' חדשים עם ישני', אשר כל בית ישראל עליהם נשעני', אמרתי, עתה יהיו נא עיני פקוחות על דברי הספר נוגה הצדק, בכל אשר ימצא שם בדק, לבור ולזרות אמרותיו וראיותיו כאשר זורה ברחת, ולסתור אותם אחת אחת, כמנהג בעלי הלכות השואלי' ומשיבי' האחד את האחד, ולא עבור זה ינצו האנשי' יחד. כן עלה במחשבה לפני הלוך בדרכי השלום עם המחברי' האלה, כי עם כי חרה לבבי על עצם הספר הזה בהיותו קוץ מכאיב וסלון ממאיר לבית ישראל, לא חדלתי לדון את מחבריו לכף זכות, אולי התעום מחשבות לבבם, אולי משגה הוא בעיני מזימות', וכפי אשר יזמו אמת יהגה חכם והאמת והשלו' אהבו. אמרתי, הלא כולנו בני אדם עלולי השגיאה, כולנו עיני בשר לנו חלושי הראי', וגם אני יודע, שעם שכל פסקי ההלכות אשר העליתי, ברורי' המה כשמלה ב"ה, בהיותם מוסכמי' מש"ס ורוב הפוסקי' הראשונים והאחרוני', עם זה, הדברי' שחידשתי, או כמה מהראיות שהבאתי לא ימלטו להיות נמצא בהם מן השגיאה באיזה מן המקומות, ומי יאמר את לבי זכיתי, נכון לבי כי לא תעיתי, אחרי אשר כל מעשה האדם השלמות חסר, בשגם הוא בשר: ולכן אמרתי את שלו' אחי אנכי אבקש, ואשא ואתן עמהם כאשר ידבר איש אל אחיו ואל רעהו, כאשר יראה הרואה בתשובתי לשון אש. ושפה נכריה, ששם עם שהרבתי לסתור כל דבריה' וראיותיהם, לא באתי רק לסתור על מנת לבנות, לא להתקוטט עמהם ולהתנפל עליהם. ועל דרך השלו' הזה חשבתי דרכי להציע דברי לפני בני עמי, למען ידעו ויבינו וישכילו הדין עם מי, למען ידע ישראל כי לא אויל הנביא משוגע איש הרוח, ישימו לב על דברות אלה המתאמצי' לזכותם כי הבל המה ויתבקעו כנוד נפוח, כי תחת מישור יראו עקוב ותחת נתיבה שוח

אכן חרד לבבי ויתר ממקומו בחפשי מטמוני הספר הזה, ולאור הבחינה הברורה בדקתי חדריו, באתי שעריו, וגליתי מסתריו, על חלמותיו ועל דבריו, והנה ראיתי אלה האנשי' המתקדשים והמטהרי' בעל הקנאה ובעל הנוגה, משקרים ומכזבים בדבריה' הרעועים, והאחרון הכביד הוא בעל הנוגה בשני חלקיו, אשר בידי שקרותו אחז גם בעמודי האמונה, אשר בית אמונתנו עלי' שעונה. המה המרבי' ללגלג על מנהגי ישראל ולדבר על עם ד' תועה, הסתירו רשעם במחסה כזב ויאמרו כי אין להם רואה. אומרי' אמור בשם גדולינו בעלי הש"ס והפוסקי' והמפרשי' הגדולים והמפורסמי', דברים אשר אין להם שחר, אשר לא שערום ולא עלו על לבם מעולם, אבל נמצא בדבריה' מפורש היפך ממה שאמרו בשמם מפיחי כזב האלו. אז נגלה כשמש זדון לבם, ונגולו כספר עמקי ערמימיותם, כי לא תעה לבבם ולא שגה עינם, אך במרד ובמעל פרשו רשת שקרותם ליד מעגל רואה באמרותם, ללכדו בשחיתותם, אמרו לצודד נפשות בני ישראל בערמה, להכותם ולרדפם עד חרמה. אז