צרור החיים (לונשטם) סד

על מטרה אחת, היא תוכן תפלתו, זולתי אם מן השמים יסייעוהו, לטהר לבבו מכל שמץ מחשבה זרה: לזאת תפלה יקרה כמדרגה הראשונה הזו, אינה שוה לכל נפש, ומעטים המה מאד בני עלי' האלה הזוכים אל היכולת על עצמם להתגבר על יצר מחשבות לבבם ולהיות בטוח בעצמם כי לא תבואם מחשבה אחרת, בלתי לד' לבדו ולכן

המדרגה השני' היא היותר נכונה ורגילה, והיא, שלא להעמיק בסתרי מחשבות הקדושות האלו בעת תפלתו אבל יכוין בכל דיבור ודיבור פירוש המלות והענינים, עד שכאשר יתפלל, ידע מה הוא מתפלל ולפי מי הוא מתפלל. וכאשר יברך ידע מה הוא אומר ואת מי יברך ועל מה הוא מברך: כמ"ש הטור והש"ע שם המתפלל צריך שיכוין בלבו פירוש המלות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאלו שכינה כנגדו ויסיר כל המחשבות הטורדות אותו וכו'

ואיתא ריש ברכות, אמר ר' יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל ובא אליהו ז"ל וכו' ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו, אמרתי לו להתפלל, א"ל הי' לך להתפלל בדרך, אמרתי לו מתיירא הייתי שויא יפסיקוני עוברי דרכים, א"ל הי' לך להתפלל תפלה קצרה, באותו שעה למדתי ממנו שלשה דברים אחת שאין נכנסין לחורבה, ואחת שמתפללין בדרך, והמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה ע"כ הגמ'

וקשה לי כששאל לו אליהו ז"ל למה לא התפללת בדרך, הי' לו לר"י לומר מפני שאין מתפללין בדרך כדאמר רב כהנא ברכות ל"ד חציף עלי' מאן דמצלו בבקעה, והובא בש"ע א"ח סי' צ' ס"ה וז"ל: לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה, מפני שכשהיא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר עכ"ל. ולא ראיתי לאחד מהמפרשים שנתעורר על זה

ולפי דברינו שהקדמנו מכונים הדברים יפה יפה בע"ה. דהנה אמרנו שאין לאדם להתפלל בכונה יותר מדאי, זולתי בהיותו בטוח שלא תטרידהו שום מחשבה. וזה אי אפשר כי אם ע"י השתדלות והתאמצות רב לפשט דמיונותיו מכל רעיון זמניי, בהצטרף אליו הסיוע מן השמים, כמו שכתב הש"ע בסי' צ"ח ס"א, וז"ל: וכך היו עושים החסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למדרגת הנבואה וכו' עכ"ל

והנה גם החסידים האלו לא בכל עת היו מוכנים למחשבות קדושות אלו, אלא היו צריכין להשתדל על ענינים גורמי הרתת והחתת מלפניו יתברך, שעל ידם תתפעל נפשם אל יכולת ההתבודדות והתפשטות הגשמיות, הצריך לתפלה יקרה כזו

ועל האי דאמר רב כהנא חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, פירש"י שכשהוא במקום צניעות חלה אליו אימת מלך ולבו נשבר. והקשו בתוס' שם הא כתיב ויצא יצחק לשוח בשדה, וי"ל דהתם בהר המורי' הי', א"נ בקתא דהכא מיירי במקום שרגילין עוברי דרכים. והקשה הב"י על התו' השני דא"כ למה לי' לרב כהנא למימר חציף עלי וכו' הא טעמא משום שמא יפסיקוהו עוברי דרכים. ותירץ המ"א ז"ל בסי' צ' סי' ו' דה"פ דחציף דהוי כאלו אמר מובטחני שלא יבטלוני עוברי דרכים והמחבר כ' שם ס"ה כטעם רש"י (העתקנוהו בסמוך)

ודברי המ"א נכונים בפ"י התו' להצילם מקושית הב"י. אבל עם זה דברי רש"י והש"ע נראין יותר, דאפי' במקום שלא יפסיקוהו אסור מטעם שלא חלה עליו אימת מלך, דאי כתירוץ המ"א, דהחציפות הוא, שהוי כאומר מובטחני שלא יבטלוני, מ"מ יקשה למה לי' לרב כהנא האי סברא דחציפות, לימא סתם דאסור מטעם שלא יפסיקוהו וכו'. ואף שיש לדחוק, דברי רש"י נראין יותר

ומעתה יבוארו היטב דברי המאמרי דר' יוסי הי' מהלך בדרך ולא