צרור החיים (לונשטם) סג

כן בכל דור נמצאו אנשים חכמים ושלמים, אשר חלק אותם אלודים בבינה וישיגו ארחות חיים לדעת ולהבין ספוני טמוני כונות תורתנו הקדושה, ונוסחת תפלתינו וברכותינו הקדושים הנרמזות בעומק ל"הק והנבחר הלזה. ואף כי לא נפתחו שערי אלה מטמוני החכמה, כי אם כמלא פי מחט סדקית, לא יביטו בו כי אם ברי העינים, טהורי הלבב המעוטים, ולעיני זולתם, (אשר גם המחבר בעונותיו אחד מהם) נסתם כל חזון ולא יראו ולא יביטו: עם זה לא מחמת קוצר כחינו, ועורת עיני שכלינו, נחדל מתת אזן שומעת לדברי הקדושים והטהורים האלה, אשר גודל פליאות חכמתם העמוקה, נודעת לנו מתורתנו שבע"פ הנגלית לנגד עינינו. ובפרט, שגם על פי דרכי שכלינו הפשוט, ומסורת נביאנו וחכמינו ז"ל, עינינו הרואות בעליל היות בלשון הזהב הזה מלאה הצחות והיופי, ענין עומק רב וקדושה יתרה, כאשר בררנו ב"ה

באופן, שאי אפשר שימצא עוד שום חולק, היות בלשון הטהור והנבחר הזה, כשנכנן בו תפלתנו וברכותינו, כפי התיסדותם על ידי חכמינו ונביאנו האמתים, לפי סתרי תעלומותיו, מן הסגול' הנפלא' על התפעלות שמימי עלינו ועל נפשותינו, מאשר תכון תפלתנו קטורת זרה בלשון עם ועם אשר לא נמצא בו שום קדושה

וכן מבואר לשון הרמב"ם ז"ל בריש פ"א מהלכות תפלה, שכתב שם וזה לשונו: ומפני זה כשהי' אחד מהם מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקב"ה בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, עכ"ל. הנה דייק וכתב, תקצר לשונו וכו' להגיד שבח הקב"ה בלשון הקודש, ולא אמר, תקצר לשונו להגיד וכו' בלשון אחד עד שיערבו עמה וכו'. מזה נראה דעתו ז"ל בפירוש שהדרך הנכון והישר, להתפלל או לברך דוקא בלשון הקדש, ולא בלשון אחר. והוא מהטעמים שאמרנו

ומעתה נקרב עצמנו לעניננו. ונאמר. הנה בענין התפלות והברכות נמצאו ארבעה מדרגות זו למטה זו

המדרגה הראשונה, החשובה והעליונ', שיתפלל או יברך האדם בל"הק, ויהיו כל כוונתיו אחוזים ודבוקים בתפלתו אשר הוא מתפלל או בברכתו אשר הוא מברך, ויאמר כל מלה בדקדוק, ובכוון הלב, ובהפסקות הראוים, וכאשר יתפלל או יברך, יכוין בכל מלה ומלה ובכל דיבור ודיבור, הכונות והיחודים הקדושים הנרמזים בהם, אשר כונו אליהם אבותינו הקדושים אנשי כנה"ג זכרם לברכה. התפל' הלזו, היא ודאי התפלה היקרה הרצוי' בעיני אדון כל, אשריהם ואשרי חלקם של הזוכים למדרגה זו, ועל אופן זה התפללו החסידים והנביאים, והתקשרו נפשם ורוחם בנשמתם, והיו רק למעלה

אמנם באופן הקדוש הזה אין אדם רשאי להתפלל, כי אם, אחרי אשר בחן את לבו, ומצא עצמו נאמן בעבודת ד' עד שיהי' בטוח בעצמו שיכול להתפלל ולכוין באלה עניני קדושה, מבלי אשר יתערב במחשבותיו הטהורות, מחשבה אחרת מעניני הזמן ומטרדותיו, אשר תפסיקהו מכונת תפלתו. אבל מי שאינו בטוח בעצמו על זה, איננו רשאי לכוין אלה הכונות והיחודי' הקדושים, לבל יפגל ח"ו אלה קדשי הקדשי', במחשבה של חולין. כמ"ש הזוהר פר' בשלח הביאו המגן אברהם בסי' צ"ח וז"ל המ"א ז"ל שם: כתב הזוהר פ' בשלח, כל בר נש דאתי ליחדא שמא קדישא, ולא איתכון בה בלבא ורעותא ודחילו בגין דיתברכון עלאי ותתאי, רמי לי' צלותי' לברא, וכלא מכריזין עלי' לביש, וקב"ה קרי, כי תבואון לראות פני וכו' עכ"ל. לכן נ"ל שמי שאינו יודע בעצמו שיוכל לכוין לקיים זה אל יכוין כלל בשמות ויחודים, רק יתפלל כפשוטו להכין הדברים בכונת הלב עכ"ל המגן אברהם ז"ל

ובהיות, כי לא בכח הטבעי יגבר איש על מחשבת לבבו לכונם כולם