צרור החיים (לונשטם) נד

תרווייהו מסכימים להאי דמנימון דיצא, הלכתא היא, ולכן הביאוהו לפסק הלכה, והרא"ש והרשב"א ז"ל פסקו באמת בההיא פלוגתא דר"מ ור' יוסי ג"כ כר"מ דברוך המקום שבראה יצא, ולהרמב"ם ז"ל דסבר בההיא דברוך המקום שבראה כר' יוסי דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא י"ח, צריכנא לבא לההיא סברא דאמרינן דשאני לשון הקדש מלשון חול. אבל הרי"ף לא הי' לו האי גירסא דאוקי ההיא דמנימון אליבא דר' יוחנן בדאמר בריך רחמנא מלכא וכו', ודייק מיני' מדדחיק הש"ס לאוקמי ההיא דמנימון אליבא דרב דאמר בריך רחמנא, ולא אוקמי' נמי אליבא דר' יוחנן בדאמר בריך רחמנא מלכא וכו' ש"מ דס"ל להגמרא דההיא דמנימון לאו הילכתא היא, דלא מיתוקמא אלא אליבא דר"מ, אבל לדינא דפסקינן כר' יוסי דברוך המקום שבראה אעפ"י שהזכיר שם ומלכות לא יצא, הכא נמי אפי' אמר בריך רחמנא מלכא נמי לא יצא, כיון דשינה ממטבע הברכה

ואי תיקשי על דברינו הנ"ל, דלהרמב"ם המשנה ממטבע אינו יוצא אפי' דיעבד, אלא אם אינו מבין בלשון הקדש ואמר הברכה בלשון חול, ולהרי"ף אפי' בלשון חול אם שינה ממטבע אינו יוצא אפי' דיעבד הא ר' חנא בגדתאה ורבנן דאמרי ליה לרב יהודא (ברכות נ"ד ע"ב) בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא, ודאי דהיו מבינים ג"כ בלשון הקדש, ואפ"ה אמרו בלשון חול, ורב יהודא אמר איין, ואמר פטרתון יתי מלאודויי. חזינן דאפי מבין בלה"ק ואמרו בלשון חול, ומשנה כל המטבע ג"כ יצא

לא קשיא, לא מיבעיא להרמב"ם דבאמת לא הביא ההיא דינא דהתם כלל, אלא אפי' להרי"ף וכל הראשונים שהביאו האי דינא, והטור והש"ע שכתבוהו להלכה בא"ח סי' רי"ט, נמי לא קשה מדי

דהא צריכין אנו להבין, הא לכתחילה ודאי דאסור לשנות ממטבע, ואפי' לומר במטבע ובלה"ק ולשנות רק בנוסח אסור לכתחילה, דהכי תנן על כולם אם אמר שהכל יצא, דיעבד אין לכתחילה לא, ומכ"ש לשנות במטבע ובלשון חול, דודאי אסור לכתחילה וא"כ אמאי עביד רב יהודא הכי דענה אמן אחר הנהו רבנן דאמרי בלשון חול, ובשינוי המטבע, באופן דלא יצא אלא בדיעבד לא הוי ליה לענות אמן, ולא הי' יוצא בברכתייהו, כמ"ש הטור שם בשם הרא"ש, וליברך ברכת הגומל כדינא לכתחילה והוי עביד המצוה כתיקנה

אבל באמת אחר העיון אנו רואין. דשפיר עביד רב יהודא דענה לכתחילה אמן אברכתא דהנהו רבנן, ולא דמי ההיא דינא דהתם לדינא דידן כלל. דזה לשון הטור סי' רי"ט: ואם בירך אחר ואמר בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב וענה אמן יצא, דגרסינן בפ' הרואה וכו', ואסיקנא כשענה אמן, ופי' א"א ז"ל אע"ג דשומע יוצא בשמיעה בלא ענית אמן, היינו דוקא כשהמברך ג"כ חייב בברכה וכו' אבל הכא כיון שהם לא חייבו בברכה זו, לכן הוצרך הוא לענות אמן, ולא חשיב ברכה לבעלה כיון שהם לא נתחייבו בה, שהם נתנו שבח והודי' למקום כדרך בני אדם שמשבחין למקום על הטובה שמזמין להם עכ"ל. וכ"כ רמ"א שם בהגה"ה ס"ד וז"ל: ואין זה ברכה לבטלה מן המברך, אעפ"י דלא נתחייב בברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חברו (ועיי' בב"י ואחרונים אי צריך להיות רבו דוקא או אפי' שאר אוהב אמתי)

הנה ראינו שברכה זו שאמרו הנהו רבנן לא תקנו אותה חז"ל כלל, ומ"מ לא הוי ברכה לבטלה, אלא כיון שהזכירו שם ומלכות ורב יהודא ענה אחריהן אמן, יצא בה י"ח: ש"מ שאף שחכמים לא תקנו לאדם ברכה כלל על הצלת חבירו, מ"מ התירו לכל אדם לברך בשם ומלכות כפי הנוסח והמטבע אשר יעלה על לבו, ותהי' זאת ברכה הגונה וכשרה, עד שאחר המחוייב