צרור החיים (לונשטם) מח

וכדומה. וזה שאמרתי, לא הרפואות, אך המחלות נשתנו

באופן שלא נוכל לדון מרפואות גויותינו עלולי השנוי על רפואות נפשותינו, העומדים בהשתוותם כל ימי היות חלד בשיעור אחד, עד שנאמר, שאלה התפלות והברכות אשר סדרו לנו נביאנו ז"ל רופאי הנפש האמתיים, ישתנו פעולתם על הנפש עתה מכאשר הי' מלפנים

ועל השנית אני אומר חלילה וחלילה לנו לדמות הצורה ליוצרה ולערוך עניני מלכינו שהם בשר ודם כמונו, למלך יושב על כסא רם ונשא, הוא מלך הכבוד סלה. שהם, ר"ל מלכי בשו"ד, ילודי אשה, קרוצי חומר, כאלה הנתונים תחת ידיהם, אין משפט השכל גוזר על השתנות הערך ביניהם, כלל. ושלילות השתוותם אינו אלא הסכמיי, אם לטובת סדור המדיני בהתגבר עליהם אימת מלכם ע"י. ריחוק הערך שביניהם, ואם לשמירת המלך ע"י גודל התרחקותו, מאותן אשר עקבו ישמורו, אשר קוו נפשו. ואחרי ראות המלכים שבזמנינו, בהשתנות הזמן, ובהתיישבות מדות האדם בעתים האלו, שלילות הצורך להתרחק ממנהיגי אנשי ארצם, שהם ילודי אשה כמוהם, בשיעור הגדול שנהגו המלכים הקדומים, אינם חפצים לדבר גבוה ולהתגאות בכתר מלכותם לבלי צורך, נגד משפט השכל הישר. ולכן בחרו יותר להשוות מדותיהן אליהם. לא כן בתי חומריותנו עם אל, השוה בתכלית השוי, אשר חלילה לומר עליו שום ענין השתנות. אשר שלילות כל ענין ערך בינו יתברך ובינינו דרי מטה, הוא מגזירת משפט השכל הישר וענין התקרבותינו אליו יתברך, הוא ענין פלא ונעלם מעיני כל אשר לא מחזה שדי יחזה, ומי ישא את לבבו לאמור, שנתקרב בימים האלה אלינו (מחמת השיבותינו וטוב מעללינו?) יותר מאשר הי' בימי נבראנו וקדושינו הראשונים, עד שכאשר נדבר בין איש לרעהו, או כאשר נדבר לפני מלכי בשר ודם, כן ייטב בעיני ד'

? אבל, כאשר אמרו אלינו אבותינו הקדושי' הראשונים, אשר ידעו ואשר ראו את מעשי ד' הגדול הנעלם מעורת סכלתנו: אלה התפלות ואלה הברכות, יהיו לרצון לפני כסא כבודו יתברך ויתעלה, וישמע אל ויעננו, הן הנה אין חליפות למו, אותן ולא אחרים, אנחנו יכולין להתפלל לפני אבינו שבשמים, עד מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים

ומעתה, נציע לפניך ההלכות השייכות לענין זה

איתא במשנה ברכות דף י"א ע"א, בשחר מברך שתים לפני' ואחת לאחרי', ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה, מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך. ופירש"י, לחתום, בברוך. שלא לחתום, כגון ברכות הפירות ומצות. עד כאן

וכתב הרמב"ם בהל' ק"ש פרק א' הלכה ו' וזה לשונו: ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל, עזרא ובית דינו (שהם אנשי כנה"ג שעזרא הכהן הי' ראש עליהם) תקנום. ואין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהם. מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום, אינו רשאי לחתום. מקום שהתקינו שלא לפתות בברוך אינו רשאי לפתוח ומקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח. כללו של דבר, כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה, וחוזר ומברך במטבע

וכתב עליו הכ"מ דברי המשנה הנ"ל והירושלמי והתוספתא, שהם מסכימים לכל מה שכתב הרמב"ם בזה. וכתב עוד הב"י שם כל המשנה ממטבע וכו' וחוזר ומברך. כ' הרמ"ך ולא נהירא מהאי עובדא דהאי (מלת תנא שם הוא ט"ס) דאמר בריך רחמנא מרי דהאי פיתא, וגם מההיא דאמר דיהבך לן ולא יהבך לעפרא, ופטרו אותו מלהודות אעפ"י