צרור החיים (לונשטם) מז

אנחנו צריכין להשען בכל הדברים, וכפי אשר יגיד לנו אליו נשמע, וכן נעשה

למה הדבר דומה, לרופא הנותן לחולה תמרוקי רפואותיו, והנה איש עומד לנגדו שאינו בקי בחכמת הרפואה, וכפי פשטות מחשבותיו, לא ייטבו בעיניו דרכי הרופא: הלא לא יערב זה את לבו לשאול לרופא מדוע ככה עשית, ומכ"ש שלא ישנה דבר מכל אשר צוה הרופא. יען, שכיון שלא נודע לו דבר מכל ענין חכמת הרפוא', לא ידע בחון סבת המחלה, והתיחסות סמי הרפואה אלי', ואף אם הגד יגיד לו הרופא טעמו ונימוקו, הוא הבער בענין החכמה הזו, אי אפשר לו להבינו כלל, כמו שאי אפשר להעטלף צייר נוגה השמש בתקופתה, וצריך א"כ על כל פנים לסמוך רק על דברי הרופא

או ניקח משל יותר קרוב לענינינו. איש משרי המלך הפרתמים, אמר לאחד מאנשי העיר אשר לא הסכין לדבר זולתי עם אנשים כערכו, ויבקש לבקש דבר מאת המלך בזה האופן, ובאלה המלות, תערוך פתשגן כתבך, כי היא מנימוסי חצר המלך. הימצא האיש את לבבו לאמר, איני בוחר בדרך זה, כי איננו דרך ישר לפני איש כמוני, כי אסיף אליו דברתי ל הלא בהיותו יודע בעצמו שאינו יודע דבר מעניני המלך, דרכיו, ונימוסיו, על כרחו צריך הוא לסמוך על דברי זה הקרוב אל בית המלך, וידבר עמו יום יום, שאך עם זה הנימוס אשר הגיד לו האיש, ולא עם אחר, לפני מלכים יתייצב, יחנן, וישמע קולו

כן הדבר הזה, אנחנו שלולי כל שמץ ההשגה, באיזה אופן שאפשר לתפלתנו ועבודתנו להתיחס לאמתת שמע העליון הנעלם, איננו רשאים לשאול את האיש אשר ידענו ממנו היותו משיג ענין התיחסות הזה, ויורנו ויאמר לנו: זה הדרך לכו בו, כה תענו וכה תדברו, אם תרצו להשמע מאת מלככם הנעלה והמרומם על כל, מדוע דרך המלך ולא במסילה נעלה, כי היא ישרה בעינינו?

ומעתה, אם אבותינו הקדושים חכמינו ונביאנו אנשי כנסת הגדולה זכרם לברכה, אמרו לנו: באלה התפלות ובאלה הברכות אשר אנחנו עורכים לפניכם היום, תעבדון את ד' אלדיכם, ויעלה זכרוניכם לפני אביכם שבשמים ושב ורפא לכם

איך נעמוד אנחנו אשר לא מצאנו חזון מ"ד, לאמור: אנחנו נעלה אל הר ד', בנוסח תפלה שמצאנוה יותר יקרה מאותה אשר יסדוה אבירי הרועים האלה, אחרי שבנוסח זה ולא בנוסח הראשון נמצא חן ושכל טוב בעיני אנשים שכמונו? וכי שיח וכי שיג לו כמונו, כי נערוך דברי תחנונינו לפניו יתברך, לאלה התחנונים אשר נפיל לפני בשר ודם?

וכי תאמרון אלי. אלה המשלים עצמם אשר הבאת, ישיבוך דבר: שכמו שאנו רואים עניני הרפואה שנשתנה עתה הרבה מבימים הראשונים וכמו שאנו רואים נימוסי מלכינו בעת הזאת, נשתוו יותר עם הנימוס הרגיל בין איש ובין רעהו, מכאשר הי' בראשונה, כן ישתוו ג"כ תמרוקי רפואות הנפש, וכן ישתוה נימוס תפלתינו לפני מלכינו העליון, עם הנימוס הרגיל בינינו ובין מלכינו ושרינו

אף אני אשיב אמרים לך על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ונאמר ראשונה, הן לא טבעיות סמי הרפואות נשתנו, אך המחלות נשתנו, רצוני לומר, לא נשתנה הסם שהי' מסגולתו בימים הראשונים להחזיק הטבע, שיהי' עתה מחליש אותה, והמחמם שיהי' עתה מקרר: והמשלשל שיעצור, וכדומה. אבל אחרי שכפי התמדת השתנות האיקלים לפי תנועות מערכות השמים, כן נשתנו המזגים: נשתנה ג"כ ענין הרפואה, שיש שהי' צריך בימים הראשונים להתחלש, עתה יצטרך להתחזקות, ומי שהי' הראשונים מעבירים מחלתו, עי' סמים המקררים, יעבירוה עתה במחממים,