צרור החיים (לונשטם) כ

אמינא לך אנא, דלא קשה כלל, ואת לא תסתייע מהתם, אבל משם ראי' לדברינו שהעוגב על ידי נכרי אסורה. דאי כדבריך, אדתני במתניתין דעירוכין שם, ועבדי כהני' היו, שאין זה רבותא כל כך, דעבדים, ישראלי' נמולים הם, וחייבי' בכל מצות שהאשה חייבת בם, וכשרי' בעניני הקרבנות בכל דבר שהאשה כשרה בם, כדתנן בזבחי' ל"א שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים ובעבדי', ליתני רבותא טפי, דאפי' נכרים היו כשרי' לכלי שיר

אבל, הנלענ"ד ברור בענין זה הוא כן, דהא ודאי לא אמרינן. דאף אי אמרינן עיקר שירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא דעבידי, שיפסלו כל הפסולין לשורר בפה ג"כ לשורר בכלי, הא ודאי לא איבעיא לן כלל דמותר, דמאיזה סברא נאמר שיפסלו, הא כיון דלאו עבודה היא, לית בהו כשרות ופסלות. ושחיטת קדשי' תוכיח דודאי היא יותר צורך לכל העבודות מהכלי להשיר, ומ"מ אמרינן בדברים במשנה הנ"ל, כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה, שהשחיטה כשרה בזרי' בנשים ובעבדים וכו'. ומהאי טעמא שפיר אמרינן בעירוכין שם דאי עיקר שירה בפה ובסומי קלא דכלי לאו עבודה היא, ועבדי' כשרים לכלי שיר. כי קמבעיא לן התם בעבודה זרה, בנעבד לע"ז, דהוא מאיס טפי לגבי גבוה, דאפי' בעלי חיים שאינן נעשין ע"ז ומותרין להדיוט, לגבי גבוה אסירי משום דמאיסי, אי נימא כיון דעיקר שירה בפה, לא חיישינן להו לחצוצרות אי נעשין מקרני בהמה הנעבדת, או דלמא כיון דאית בה לתא דע"ז, מאיס טפי לגבי גבוה, וצריך הרחקה יתרה, ואפי' לבסומי קלא אסיר

ולפ"ז, אתיא מתניתין שפיר, דלא התירו אלא בעבדי כהני', דהם ישראלים כנ"ל, אך פסולים הם וכיון דהכלי לאו עבודה ממש הוא, אלא ביסוס העבודה, מותר בפסולים, אבל בנכרי' העובדים ללא אלהי אמת, ודאי דגם האי לתא דעבודה זרה מקרי, ומאיס טפי, שהעובד את אל אחר יבסם קולינו עת נשיר את שיר ד', ולכן לא הניחום לעבוד בכלי שרת. והא דלא פשטינן לה להאי בעיא דע"ז לאיסורא, מהא דעירוכין דנקטי עבדים ולא נקטי נכרי'. דדלמא חומר הוא שהחמירו הכהני' בזה

הנה, הכרחנו בזה מהאי מתניתין דעירוכין עצמה, דעבודת הנכרים בכלי שיר, דמי לקרני הנעבד לחצוצרות, א"כ כמו דפסקינן בקרנה לחצוצרות אפי' דלא אתי אלא לבסומי קלא, דאסור, אף הנכרי הזה שאיננו עובד את ד' אלדינו ודאי דאסור לנגן בעוגב לבסומי קלא בעת תפלותנו

ומעתה אי אפשר לך גם כן לחלק בין נ"ד להאי דע"ז, דהתם הקרני' עצמם הם נעבדים. משא"כ האי עוגב דלאו נעבד הוא, אך העובד ע"ז משתמש בו, ובהא לא אסרינן, דהנך רואה שם בעירוכין, דאף דהחליל עצמו לית ביה לתא דאיסורא, אסור לנכרים להכות בו משום לתא דע"ז. וטעמא רבה איכא במילתא, דכיון דהאדם והכלי יד שניהם שוה בקול שיר היוצא, והא בלא הא ליתא, א"כ מה לי אם החצוצרה נעבד והתוקע כשר, או אם החצוצרה כשרה והתוקע עובד ע"ז, בזה כמו בזה, הקול היוצא מבין שניהם. ר"ל מבין האדם והכלי יש בו לתא דע"ז ואסור אפי' לבסומי העבודה גם אין לחלק ביניה', ולומר שהחצוצרה מחמת שהיא נעבדת, היא עצמה עבודה זרה, אבל הנכרי אינו רק עובד ע"ז: דזה אינו, דהחצוצרה ג"כ אינה ע"ז, דמיירי שהשתחוה לבעלי חיים, ובעלי חיים אינם נעשים ע"ז, ולכן מותרים להדיוט, רק לגבוה אמר קרא דאסור משום דממאיס כלפי גבוה, והנה גם העובד ע"ז מאוס הוא להשתמש בעבודתו כלפי גבוה. ויכולנו להביא על זה ראיות וסברות, אבל האריכות יהי' למותר אחרי שכבר מוכח שפיר ממתניתין דעירוכין דנכרי פסול להכות בחליל, אף שלמ"ד עיקר שירה בפה אינו אלא לבסומי קלא. והוא ממש אותו נדון דידן

ומה שאמר בעל הנוגה, שהנכרים שלנו