צרור החיים (לונשטם) טז

בכלי שיר בשבת, ואיך לא שם על לבו לחקור איפוא נראה ואיפוא נמצא המנהג הזה, ובכל המקומות והארצות שידענו וששמענו, נוהגין בו איסור גמור, ואין חילוק בין המנגן בכלי שיר בשבת לעושה מלאכ' שחייבין עליה סקילה. וזה ודאי לא יעלה על הדעת, שבזמן הרמ"א (או כפי מה שדמה הוא גם בזמן התו') הקילו בדבר, ועתה שבו למנהגם הראשון להחמיר, דאטו איתכשר דרא

? ועוד שלפי דעתו, אעיקרא דדינא פירכא, מאי קאמרי התו' דהם היו בקיאים בעשיית כלי שיר ואנן אין אנו בקיאים: הלא ידוע הוא דכל המנגנים בכלי שיר. יודעי' ג"כ לתקן אותו, כי יתעבה או יתחלש קולו בעת הניגון. ומעתה, מה לי אם עכשיו אין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר, דהניחא, רובא דעלמא, הם אינם בקיאים בעשיית כלי שיר וגם אינן יודעים לנגן, אבל אותו המנגן דהוא כבר יצא מן הרוב שיודע לנגן ויודע לתקן, ובמעט שהוא מתקן, הוא עובר על מלאכה דאורייתא וחייב משום מכה בפטיש, כמ"ש הרמב"ם ז"ל אשר התחלנו בו, וא"כ למה יהי' מותר לנגן ולא ניחוש למילתא דשכיחא טובא שיתקלקל קולו מעט בשעת הניגון, ויתקננו

אבל, באמת לא זה הדרך שדרכו בו אבותינו הקדושי' בעלי התו' ז"ל, אבל דרכיהם דרכי נועם וכל נתיבותיהם ישרים ונכוני' למוצאי דעת דהנה, איסור הנגון בכלי שיר משום השמעת קול, לא נמצא בכולי תלמודא בהדיא, ולא נמצא בפירוש רק המשנה זו דאין מטפחין ואין מרקדין וכו' דאסור משום שמא יתקן כלי שיר, ומנייהו ילפינן לניגון כלי שיר עצמו מק"ו דהמטפחין והמרקדין והמכום כף על כף, דאינם יודעי' לשורר כלל, ואפ"ה גזרו עליהם, כיון דהטיפוח והריקוד הוא ענין קול שירי, שמא מתוך שאנו מתירין לו הטיפוח והריקוד יבא לתקן ג"כ כלי שיר: המנגן בכלי שיר, שיש חששא קרובה שמא יתקן הכלי שיר עצמו, לא כל שכן, וכבר הוכחנו למעלה שזה סברת התו' בהחליל, שמשום זה הניגון בכלי שיר אסור במקדש, והתקיעה מותרת

והנה אנחנו רואי' שבטיפוח וריקוד העולם מקילים, שבכל מקום מטפחי' בידיהם ומרקדים במחולות בשבתות וי"ט, כמה שהקשו בגמרא שם באמת, מ"ט לא מחינן בהו ומתרצי דמוטב שיהיו שוגגי' ואל יהיו מזידים ועל זה אמרו התוספות, דהיינו על איסור הטיפוח והריקוד והכאת כף על כף שאסרו שם משום שמא יתקן כלי שיר, ומיהו לדידן שרי, מדינא ר"ל הטיפוח והריקוד ודכותייהו, דדוקא בימיהם שהיו רגילים לעשות כלי שירים שייך למיגזר, ר"ל שייך למיגזר בהמטפח והמרקד, אי שרינן ליה הטיפוח והריקוד, יבוא גם לתקן כלי שיר אחר, אבל לדידן אין אנו בקיאי' לעשות כלי שירים, ולא שייך למיגזר, ר"ל דלא שייך למיגזר בהמטפחי' שמא יתקנו כלי שיר, דהא רובם אינם בקיאים לעשות כלי שיר, ומשום המיעוט הבקיאי לתקן כלי שיר לא רצו לאסור הטיפוח והריקוד, דמילתא דלא שכיחא היא

ועל זה כתב הרב בהגהה סי' הנ"ל ח"ל שם, והא דמטפחין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו. משום דמוטב שיהיו שוגגי', והוא טעם הגמרא שם בביצה דף ל' ע"א, ובשבת קמ"ח ע"ב, וי"א דבזמן הזה הכל שרי' פי' מדינא, דאין אנו בקיאי' בעשיית כלי שיר וליכא למיגזר שמא יתקן כלי שיר, דמילתא דלא שכיח הוא, והיא דעת התו' הנ"ל בטיפוח וריקוד וכדפרשינן, וכתב הרמ"א על זה מעצמו, ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל, פי' שעל פי סברת התוס' הנ"ל דשרי טיפוח וריקוד מדינא, נהגו לפסוק בפירוש להק' בדבר, משא"כ לסברת הש"ס דמוטב יהיו שוגגי' וכו' לא מחינן בהו אבל אין מתירין להם בפירוש. והא דכתב הרמ"א בלשונו להקל בכל, (בעל הנוגה הי' לפניו גירסא בכך, או הי' כתוב לפניו בכ' ודמה הוא שיפורש בכך, ולא שפיל לרישא, דכתב ג"כ, וי"א דבזמן הזה הכל שרי), האי בכל פירושו אכל הדברי' האמורי' בסי' זה. תדע