צרור החיים (לונשטם) טו

י"ב ימים שהיה החליל מכה לפני המזבח, ומאי פליגי הא אף אי אמרינן עיקר שירה בפה, ג"כ דחי שבת, דכוון דלא היה שם אלא כלי שיר אחד לבד, דהיינו החליל לא גזרו רבנן אכלי שיר במקדש, ואין לחלק דשם היו הרבה חלילי' כדקתני במתניתין שם ולא היה מחליק, (פי' מסיים הנעימה) אלא באבוב יחידי. ובתקיעות כדי להבטיל את העם ממלאכה ובפתיחת השערים לא היה אלא שופר או חצוצרה אחת: דא"כ מאי מקשי התו' מהנהו תקיעות, אתקיעות דמילוי המים, הא שם היו שני חצוצרות כדתנן במתני' (סוכה נ"א ע"ב) ושתי חצוצרות בידיהם תקעו הריעו ותקעו

אלא ודאי כדאמרינן, דאין חילוק כלל ש בין רוב כלי שיר, לכלי שיר אחד, כל שרגיל שיצטרך תיקון אסור במקדש ואפי' אחד, ולכן סברי רבנן אליבא דרב יוסף דשיר של קרבן לא דחי שבת דעיקר שירה בפה ולאו עבודה היא ולא דחי שבת, אפילו שהיה רק חליל יחידי, ולא התירו במקדש אלא שופר ודכותי' דאין צריך תיקון כלל, רק תקיעות דמילוי המים אע"ג דגם הם אינן צריכין תיקון, מ"מ נאסרו מפני שהיה שם רוב כלי שיר, דגזור בהו רבנן, לא פלוג ביניהם ואסרי אף התקיעה. והדברים ברורים ב"ה

וכיון שהעלינו ב"ה דהניגון בכלי שיר אפי' במקדש אסור, כ"ש וכ"ש הוא לנדון דידן. שהעוגב שהוא ג"כ אחת מכלי שיר, שאסור לישראל לנגן בו בשבת, אפילו בבי"הכ

וראיתי לבעל הנוגה שכתב בעמוד י"ד וז"ל. ובראשונה נשים לב לחשש הראשון, שהוא משום חומרא דשבת. הנה נציע לפניכם גמרא עירובין דף ק"ג, אין מספקין ואין מרקדין, ואין מכין כף על מכף וכו' משום שמא יתקן כלי שיר. וכן ובגמרא ביצה דף ל"ה פרק המביא (צ"ל משילין), וכתבו התוס' וז"ל (הוא בהמביא דף ל' שם) כל זה הי' בימיהם, אבל עכשיו אין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר, ומילתא דלא שכיחא היא, ואפשר שעפ"י זה נהגו עתה להקל בכך עכ"ל, וע"ש במרדכי פ' משילין, והנה טעם האיסור לנגן בכלי שיר ובשבת, הוא רק משום שמא יתקן וכו', מוכל הפוסקי' פסקו דאנן אין בקיאים בזה. הרי דמותר אף לישראל עצמו לנגן לדידן, ורק מחמת שנהגו קדמונינו בו איסור קשה לנו להקל בדבר שאין הכרח כ"כ עכ"ל

וטרם נבוא לסתור דבריו ולהראות סכלותו, אגלה בראשונה לעיני כל איך רמה אתכם האיש הזה, המתלבש בחלוק של תלמידי חכמי', והנה שק על בשרו מבית. דעיניו לא ראו דברי התוס' כלל, בשעת כותבו זאת. דזה לשון התו' בהמביא ל' ד"ה תנן אין מטפחין וכו' מ ומיהו לדידן שרי דדוקא בימיהם שהיו רגילים לעשות כלי שירים שייך למיגזר, אבל לדידן שאין אנו בקיאים לעשות כלי שירים ולא שייך למיגזר עכ"ל. וזה לשון הגהת הרמ"א ז"ל בא"ח סי' של"ט ס"ג, ויש אומרים דבזמן הזה הכל שרי דאין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר, דמילתא דלא שכיחא הוא, ואפשר שעל פי זה נהגו להקל בכל (תוס' סוף פ' המביא) עכ"ל. ראו שלא ראה בגמ' ותו' כלל, רק ראה דברי הרמ"א בש"ע, ולכן לא ידע שאלה המלות דמילתא דלא שכיחא הוא ואפשר שעל פי זה נהגו ולהקל בכך אינם מדברי התוספות כלל, רק דברי הרמ"א שפירש דברי התוספות והביא מנהגנו, ולפי שלא ראה רק דברי הרמ"א, נפל ברשת טעות הציון שם ולא ידע, שציינו שם תוס' סוף פ' המביא, הוא סבר דהגמ' והתו' הוא בהמביא ובאמת דברי התו' הן בריש המביא על מה שהביא הגמ' הך מתני' שהוא ריש משילין דף ל"ה ע"ב. ויותר מזה דמה לרמות בחבורו זה כמה פעמים, כאשר אגלה אי"ה בתשובות הבאות

ועתה נאמר, שטעה מאד בענין זה ולא יכול או לא רצה לירד לעומק הדין כלל. שלפי דעתו מה שכתב הרמ"א, ואפשר שעל פי זה נהגו עתה להקל בכך, אכלי שיר קאי, דנהגו עתה להקל שהישראל ינגן