צרור החיים (לונשטם) קנב

היותר ראוי לגזור עליו תענית, ואין זה אלא מטעם שאמרנו, שנאסר עלינו בשבועה לדחוק את הקץ באופן זה

אבל להתפלל בעתים הראוים להתפלל, או להתבודד יחידי להוריד דמעות על שבר בת עמנו, ולשפוך שיחו לפני ד' שימהר ויקרב גאולת השכינה, וביאת המשיח, ושובינו לירושלים, ובנות המקדש וההראל, אין מצוה גדולה מזו, וערבה לד' מנחתו, ישביעהו ויראהו בישועתו

וכבר ביררנו ב"ה ענין האמונה הראשית הזאת. שאין בה שום ענין התנגדו' לחיובנו באהבתנו איש איש אל אדונו ואל ארצו

וטרם נסיים דברינו נביא עוד ראי' ברורה למה שאמרנו. הנה ידוע הוא שאנשי כנה"ג תקנו לנו תפלותנו וברכותינו. אנשי הכנסי' הקדושה הלזו, היו, עזרא הכהן, הראש, ועמו בית דינו שהיו ביניהם כמה נביאים ובעלי רוח הקדש, כמו חגי, זכריה מלאכי, מרדכי בלשן, וכדומה. והיו אלה בעלי הכנסי' בתחילת בנות הבית השני למלאות דבר ד' שבעים שנה בגלות בבל, הבית הזה עמד ת"כ שנה, ובתחילתו, היו הישראלים כפופים תחת מלכי פרס ויון, ואח"כ היו עושים ממלכה לעצמם, והיו המלכים הראשונים מבית חשמונאי שהיו כהנים, ואחריהם מלכי הורדוס שלא היו מזרע ישראל כלל

והנה התפלות והברכות שתקנו עזרא ובית דינו שאנחנו מתפללים אותם עד היום, לא נשמע מאז אשר נתקנו ועד עתה שהיו בטלים אף רגע אחת

וראי' ברורה לזה מהא דאמרינן ב"פ החליל א"ר יהושע בן חנניא כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא היינו רואים שינה בעינינו, כיצד שעה ראשונה לתמיד של שחר ומשם לתפלת השחר ומשם לקרבן מוספים ומשם לתפלת מוספים וכו' ומשם לתפלת המנחה ומשם לתמיד של בין הערבים ומכאן ואילך לשמחת בית השואבה ע"כ הנה אנחנו רואים שהיו מקריבים תמידים ומוספים כסדרן, ומ"מ היו מתפללין תפלת שחרית ומוסף ומנחה, ועל כרחך היו זאת אלה התפלות שתקן עזרא ובית דינו, שקודם שתקנו הם התפלות לא היו עת קבוע לתפלה כלל, ולא תפלה קבוע כמ"ש הרמב"ם ריש פ"א מהלכות תפלה. ובפרט שתפלת מוסף לא הי' שאף החסידים והנביאי' קודם עזרא לא הי' מתפללין רק שלש פעמים ביום שהוא ערבית ושחרית ומנחה כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם אבל לא מוסף. נמצא שאף כשהי' המקדש השני לא היו חדלים מלהתפלל תפלת האלו שתקן עזרא ואנשי כנה"ג

וסברא נמי הוא, שהרי אותן הנביאים עצמם שהיו מאנשי כנה"ג, התנבאו על הבית השני, א"כ היו יודעים שימלכו מלכי ישראל בבית השני, ולולי שתקנם התפלות לאמרם גם בזמן הבית, לא היו מתקנים תפלות וברכות שלא יאמרו אותם עד אחר ארבע מאות שנה, אלא ודאי על דעת כן נתקנו שיאמרו גם בזמן הבית, וכן הי' שאמרם, כאשר הוכחנו מר"י בן חנניא

ומה שאמרו במגילה (י"ח ע"א) שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני ר"ג, ופריך והא אמרת מאה ועשרים זקנים (היינו כנה"ג) תקנינהו, ומשני שכחום וחזר שמעון הפקולי ויסדם. האי שכחום היינו בשעת הגלות מעוצם צערם שכחום, כמו שאמרו ריש מגילה באותיות מנצפך שכחום וחזרו ויסדום, והיינו ג"כ בשעת הגלות, דכשהיו שרוין על אדמתם ודאי לא שכחו תורת ד'

ומעתה הלא יש להתפלא מאד על מלכי ישראל האלה שאין איש מהם שהי' מזרע בית דוד, והיו מהם, כמו שידענו, כמה מלכים שנהגו מלכותם באכזריות חמה, שהיו מניחים את אנשי ארצם להתפלל מדי יום אלה התפלות הכוונים אל מלכי בית דוד, כמו את צמח.