צרור החיים (לונשטם) קנ

לשון דוחק שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי

יאמר נא המחבר הזה, איך הוא מפרש המלות יותר מדאי? אם יאמר בדעת רש"י שלא נתפלל יותר ממה שתקנו לנו אנשי כנה"ג, ופייטני הסליחות והמחזור? ומי בקש מידינו יותר, אך להתפלל מה שתקנו לנו האבות, הקדושים האלה, ומה ראי' מביא לדבריו? ואם יהי' הפירוש של יותר מדאי: שגם התפלות אשר נתקנו עני אנשי כנה"ג על שיבת משיחנו ועיר קדשינו הם נגד השבועה שהשביע הקב"ה את ישראל? הנה בראשון ינתנו דברים לשיעורין, כי כאשר כתב שלא ירבו בתחנונים יותר מדאי משמע אבל להתפלל כשיעור הראוי מותר, וכמה שיעור הראוי ועוד היצוייר לכל אשר איננו בער מאיש, שיחלקו בעלי התלמוד על אנשי כנסת הגדולה הקדושים, והנה הם ז"ל ר"ל בעלי התלמוד כתבו וחקרו ריש פרק שני דמגילה על כל הברכות וסדרן וטעמם שככה תקנו אנשי כנה"ג. ויותר יקשה על רש"י ז"ל, דה"ל להוכיח מהא דגירסא הראשונה היא אמת שלא ירחקו את הקץ, כדי שלא יהי' דברי התלמוד נגד דעת אנשי כנה"ג. ואם יהי' דעתו על הפיוטים שלא להרבות בתפלות על קץ משיח יותר מאשר תקנו אנשי כנה"ג: גם זאת לא הי', שהפייטנים כולם גדולי תורה וקדושי עליון היו, ובפרט הראשונים כמו הקלירי וכמוהו, אשר מלאו כל הארץ מכבודם יעברו על מאמר התלמוד. ועוד, מי יאמין לשמועתו? הלא ידענו שרש"י ז"ל בעצמו חבר כמה סליחות ופזמוני', אשר כל ענינם בקשות ותחנונים על ביאת משיחנו (ועיי' בהעתקת המחזור להחכם היידנהיימר חלק שבועות) נמצא שלא ידע המחבר עצמו פירוש רש"י ז"ל, וכיון שלא הבין דרכו, מה ראי' מביא ממנו

? אבל באמת דברי רש"י ז"ל ברורים, כשמש, והנני רואים נכון להאריך בהם מעט

אמרינן בב"מ דף פ"ה: אלי' הוו שכיח במתיבתא דרבי יומא חד ריש ירחא הוי נגה ולא אתא א"ל מ"ט נגה לי' למר, א"ל אדאוקימנא לאברהם וכו ומצלי, וכן ליצחק וכן ליעקב, ולוקמינהו בהדי הדדי סברי תקפי ברחמי ומייתי לי' למשיח בלא זמני' א"ל ויש דוגמתן בעולם הזה, א"ל איכא ר' חייא ובניו, גזר רבי תעניתא, אחתינהו לר' חייא ובניו (לפני התיבה) אמר משיב הרוח ונשבה זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא, כי מטא למימר מחיה המתים רגש עלמא אמרו ברקיע מאן גליא רזיא בעלמא אמרי אלי' אחזוה לאלי' מחיוהו שתין פולסי דנורא) אתא אידמי להו כדובא דנורא, על ביניהו וטרדינהו ע"כ הגמרא. והנה איני מכניס עצמי לדרוש במאמר העמוק הזה ויהי' כונתו איך שיהי', נלמד מדברים אלו שאין הקב"ה חפץ למהר את הקץ ע"י ריבוי בקשת הצדיקים הגדולים, שלא בעונתו. וענינו הוא כמו האב הכועס על בנו וישמהו בבית הסוהר, ויראה את אוהבו הנאמן רוצה להשתדל בעד בנו, ויאמר בלבו: אם ישתדל אוהבי זה הדבר, לא אוכל השב את פניו להשיב את בני ובהיות שעדיין, חמתי לא, שככה על רוע, מעשהו, לא יהי' פני אתו כתמול שלשום, ולא יהי' טובתי וטובתו שלמה, לכן אסתיר עצמי ממנו עד אשר יתייסר בני כפי הראוי, וייטיב דרכו, אז כאב נאמן אנחהו ואשיבהו על כנו באהבה, ואהבתי לא תסור ממנו עוד

כן הדבר הזה ישראל חטאו וגלו, וכיון שהקב"ה ה רוצה לשוב ולהקימם בגאולה העתידה באופן שלא יפלו עוד, קבע להם זמן גלותם שבו יוכלו להטהר ולהתמרק מחטאם עד יהיו ראוים להגאל אבל אם ימהרו בטהרתם ויחזרו בתשובה שלמה, ימהר גם הקב"ה את הקץ אי"ה. אמנם אם יבואו אלה ידידי עליון כמו האבות הקדושים או ר' חייא ובניו שהיו דומים להם, להשתדל ברב עוז בקשתם ביאת המשיח שלא בזמנו, לא חפץ ד' באלה