צרור החיים (לונשטם) קמב

ומדינה, עד אשר כל אום ואום, כל שר וכל שוע, מרצון נפשם הטוב ולגודל אהבתם אשר מרוח ד' תתלהב בלב כולם לעם זו חבל נחלת שדי, ישראל עם קרובו, ישלחונו או יביאונו בעצמם לדורן ותשורה אל בית אלדי יעקב, ובשפתים מלאות ברכה, ובידים נוטפות מור האהבה והשלום, ישימו כתר מלוכה על ראש משיחנו, אשר רוחו הטובה תנחנו. באופן שאין אנו מוחלים אלא שישלחונו ברצון נפשם לי רו שלי' עיר קדשינו ותפאתנו, וימליכו ברצון נפשם הטוב את בן דוד משיח צדקינו. ואם לא ירצו מרצון נפשם הטוב, אף כשנהי' רואי' היות לאל ידינו לעלות אל ירושלים בכח ובזרוע רמה, אין אנו רשאים לעשות מצדנו כל מאומה, לבל נעבור את השבועה אשר השביענו אלודי אבותינו

עתה אתם אוהבי אמת! מלכי ארץ ורוזנים תבל! שימו כל הדברים האלה על לב, בם התבוננו בינה, וראו ראו ואל תדעו עם ולשון האגוד יותר במצות חיוב אהבתם אל אדוניהם ואל ארצם במצות חיוב אהבתם אל אדוניהם ואל ארצם במצות אלוד' עליהם, מאום הישראלית הבחונה מדור דור על השתעבדותם לאדוני ארצם ועמם בנפשם וגופם ומאודם. אבל, אין אוהב את אדונו וארצו, ואין עובד את אדונו בכל לבבו, יותר מהישראלי, ואך הישראלי המאמין והמייחל יום יום על ביאת משיחנו גואלהו ושוב ישראל אל נוהו

וכי ישאל לבבך: אם כפי מה שאמרנו, מלבד שאסור לנו למעול מעל במלכינו, עוד אנחנו מצוים להתפלל איש איש בשלום מלכו וארצו, אם כן מדוע כשאנו מתפללין יום יום ערב ובוקר וצהרים איננו חודלים בשום פעם מלהתפלל על ירושלים ועל צמיחת קרן בן ישי. ועל שלום המלך וביתו אין אנו מתפללים רק פעם אחת בשבוע, דהיינו בשבת קדש, שחזן הכנסת מברך את המלך וביתו ועמו וארצו, וכל העם עונים אחריו אמן (ומבואר בא"ח סי' רצ"ט גבי הבדלה) דזה, ר"ל שיברך האחד והאחרים יענו אמן, יותר טוב משיברך כל אחד ואחד בעצמו, משום ברוב עם הדרת מלך יעוי"ש)

אף אני אשיב אמרים לך, שעד שאתה שואלני ממה שאין אנו מתפללין על מלכי ארצינו זולתי מדי שבת בשבתו, תיקשי לך דידן אדידן. הנה בעוד הי' נצר בית דוד יושב על הכסא, ירושלים על מכונה, ובית ד' בנוי לתלפיות, הקרבנות קרבים, הלוים בדוכנם, וישראל במעמדם, הנה היו כל עניני הקרבנות על דבר כפרת החטאים, זה בא על עשה וזה על לא תעשה וזה על טומאה, וזה על הרהורי הלב וכדומ', אבל לא נשמע שהי' בכל השנה קרבן אחד או תפלה אחת לבקש מאתו יתברך על קיום מלכות בית דוד והצלחת מעמד בית ישראל, זולתי בימי החג שהקריבו שבעים פרים וביום השמיני העצרת פר אחד, ואמרו ז"ל שהיו שבעים פרים עבור שבעים אומות וביום השמיני פר אחד עבור ישראל. וביום צום כפור כשהי' כהן גדול קורא אמרו במשנה ביומא ריש פרק בא לו, ובסוטה (דף מ' ע"ב) וקורא אחרי מות ואך בעשור וכו' ומברך עלי' שמנה ברכות, על התורה ועל העבודה ועל ההודאה, ועל מחילת עון, ועל המקדש בפני עצמו, ועל ישראל בפני עצמן, ועל ירושלים בפני עצמה, ועל הכהנים בפני עצמן, ועל שאר התפלה והאי על שאר תפלה מפרשי בגמרא שם: רינה תחינה ובקשה מלפניך על עמך ישראל שצריכין להושע, וחותם בשומע תפלה, וכן בכל שנה השמינית דהיינו מוצאי השמיטה בחג הסוכות הי' המלך עצמו קורא ומברך אותן הברכות עצמן שקורא כ"ג ביום הכפורי', אלא שנותן של רגלים תחת מחילת העון כדאיתא שם בסוטה דף מ"א ע"א תש

נמצא שאנחנו בעצמינו בעת שהי' בית המקדש קיים לא היינו מתפללין על ישראל ועל המקדש ועל הכהנים כי אם