צרור החיים (לונשטם) קיא

לשון הקדש כאשר ידענו, ואף שהיו זמן רב במצרים, שאפשר שענין לשונם הי' בסגנון אחר, כי לא נודע לנו לשוניהם בעת הזאת: הנה על מיאונם ההתערבות עמהם, לא שינו את לשונם בכל אותן הימים, והיו מתמידים לדבר לה"ק, כאשר ידענו שזה הי' אחד מן הדברים שבזכותו נגאלו. וכאשר שבו לארץ מגורי אבותיהם, היא ארץ כנען אשר נתן ד' להם, ויתיילדו על משפחותם לבית אבותם, נשתקע הרגל לשונם על הכרעת המבטא הזו המיוחדת להם ולהרבה עמים סביבותיהם. גלו לבבל עם שלהתערבותם עם שוביהם, נתבלבל לשונם, והיו חצים מדברים אשדורית ככתוב בנחמיה, עם זה הכרעת המבטא לא נשתנה, יען שגם האומות האלו אשר גלו ביניהם, עמי המזרח היו, אשר הורגלו כמוהם על ההכרעה הזאת

אמנם בגלות החל הזה אשר אנחנו בעונותינו עדיין שקועים בה, נתפזרה אום הישראלית מקצה הארץ ועד קצהו. ובהמשך הימים כאשר נשתקעו איש איש בארצות העמים, ובנים יולדו להם אשר הורגלו אזניהם מלידה ומבטן שמוע שפת עמי ארצם, נשתנה הכרעת מבטא כל עדה ועדה כפי טבע הכרעת האום אשר המה שוכנים בתוכה. באופן שהמזרחיים מתמידים בהכרעתם אשר ירשו מאבותיהם ואשר ישמעו מעמי ארציהם. והמערביים, שהם ילידי מדינות אלו, נשתנו והי' להם הרגל הדיבור בהכרעת בני ארצם, טבע אמתית מעת צאתם מרחם אמם, ואזניה תשמענה דבר

והנה, הלא שמענו אנשים המזרחיים מדברים. ושמענו גודל הזרות בהברתם במוצא העי"ן וכן הוא בהכרעה אחרת בענין החי"ת והה"א, וכן הוא בענין התנועות, וכן בענין הדגש והרפה. את כל אלה נסיתי ובחנתי, ומצאתי שיותר מאשר יקשה על אנשי ארצות המערביות לדבר איש בשפת רעהו, יקשה על המערביי לדבר בשפת המזרחיי

ועתה, אם אמנם שבמלת ועבדתם את ד' אלדי"כם, וכדומה, בעבור החירוף שישתמע ח"ו בהתחלפותו להברת ה"א, ראוי לשנות את טעמו מעט להיכר, אין זה כי אם במקומות האלה לגודל הצורך שבו: אבל להרגיל את עצמו להתפלל במבטא הספרדיים, זה ודאי אינו נכון, ואיסור גמור הוא לפענ"ד, כי אז משנים אנחנו מבטא האשכנזית, ומבטא הספרדית אין אנו מדברים: ואם כתוב בש"ע: שלא ירד לפני התיבה מי שקורא לעיינין אלפין ולחתין ה"הין, לכ"ש לא ירד לפני התיבה, מי שקורא לעיינין, לא אלפין ולא עיינין, ומי שקורא לה"הין, לא חתין ולא ההין, וכדומה. ואיך נתפלל אם כן במבטא הספרדית, הלא כ"ש כשנגיע לע"ין או ל"ה, נוציא הברה משונה שבין לדרך האשכנזים ובין לדרך הספרדים, אינו לא עי"ן, ולא ה"א: ולכן אין ספק אצלי שאסור לאשכנזי לשנות את לשונו ללשון ספרדי, ולהתפלל במבטא ספרדי, וזה ברור ואמת ב"ה

ואל תאמר מה בין הקורא לחתין ההין, או שקורא לחתין לא ההין ולא חתין, הלא בשניהם הוא רוצה לומר חית ואינו אומר חית, ואם נאמר שאסור לומר חי"תן באופן שלא יובנו לא לההין ולא לחתין, הוי לן למימר נמי דאסור לומר חתין באופן שיקראו ההין, וכדומה בשאר האותיות

לא קשיא, דהכי איתא במגילה דה ך"ד ע"ב (ששם מקום מוצא דין זה): תניא אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן ולא אנשי בית איפה וכו' מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין, אמר לי' ר' חייא לר' שמעון בר רבי אילמלי אתה לוי פסול אתה מן הדוכן משום דעבי קלך, אתא אמר לי' לאבוה אמר לי' זיל אימא לי' כשאתה מגיע אצל וחכיתי ל"ד