צרור החיים (לונשטם) קט

בקול נעימה ובתנועות מתחלפות לפי הענין, כמשפט אנשים חשובים בדברם איש אל אחיו

כמה יהיר האי גברא הידמה בדעתו שהוא מבין פי' כל התורה אשר נתן לנו משה, עד שיכול לכון ההברה הנכונה לפי אמתת פירושה ל הלא אפי' המשכילים בעם, וכל גאוני הדורות הראשונים ידעו, שעם רוב השגתם לא ידעו עצם כונת תורתנו הקדושה הנתונה לנו מימין ד' רוממה, וגדול החכמים אמר: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, ואיך נעמוד אנחנו קטני הדעת, שלולי כל מזימה, לומר אני אדרוש מעל ספר התורה ואנגן הברת' כפי פירושה האמתי? וכי לא נעלה על לב שיש עוד בתורתנו הקדושה כמה וכמה דברים נעלמים, הן בפשט הכתובים, והן ברמזים, והן בדרוש והן בסוד אשר מכולם יסור המסוה, ונעלה הענן, ויפתח המסגר להמבינים, והמשיגים כונת פסקי טעמים אלו ושמענו שכתבו ספרי הקבלה האמתית סודות נוראות מענינו הטעמים האלו

ומ"ש "ולכן אין אנו משעבדים לנגינה זו, רק בדורות הראשונים אשר כל דבריהם הי' בנגינה כזו, לכן גם בס"ת קראו בנגינה זו"

הנה על אשר חשב להישיר העקוב ולהטות עקלקלות, נתקלקלו חדרי מוחו, ורוח שטות נכנס בקרבו בכל אשר דבר בענין זה. מי יאמין לשמיעתו, ומי ישמע לדברי הבל ורוח כאלה, שאבותנו הקדמונים היו מדברים איש אל אחיו, בנגינת זרקא וסגול כמו שאנו מנגנים בקריאת התורה

ומה שהביא ג"מ עירובין ך"ב ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים, וכתב שם המהרש"א וכו''"

טעות סופר נפל שם שלא נזכר הכתוב. הזה בג"מ שם, אלא ולימד דעת את העם דאגמרי' בסימני טעמים. ובאמת איני יודע על מה הביא הג"מ והמהרש"א שם, ואיך רוצה להביא משם ראי' לדבריו. אבל בעיקר הענין טעה, שאין ספק שלא היו אלו הפסקי טעמים שהזכיר שם, אותן שהתקינו אנשי כנה"ג, דאל"ה כי קאמר בנדרים ל"ז שם קסבר פיסוק טעמים דאורייתא, דא"ר איקא וכו' ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים, הי' לו להביא האי דשלמה דקדים לי' טובא

ומ"ש וזה שאמרו בעירובין ובמגילה כל הלומד בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וכו', לפי שאף בדברי חז"ל צריך האדם להנעים את קול לפי כין הדברים

פיו הכשילו שמהעדר ידיעתו הביא ראי' לסתור את עצמו. והנה לא מצאתי גמרא זו בעירובין ולא בשום מקים זולתי סוף מגילה. ולא כתב שם כאשר שיקר הוא כל הלומד בלא נעימה אלא הכי אמרינן שם אמר רב שפטי' כל הקורא בלא נעימה, ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים וכו', ופרש"י נעימה כגון טעמי המקראות, והתו' בד"ה והשונה בלא זמרה כתבו שהיו רגילים לשנות המשניות בזמרה, לפי שהיו שונין איתן בעל פה וע"י כך היו נזכרין יותר עכ"ל. והנה עיניך הרואות שעל הקורא ר"ל הקורא בתורה, אמרו בלא נעימה, שהם טעמי המקראות כפירש"י, ועל השונה, ר"ל שונה הלכות ומשניות, אמרו בלא זמרה, שהוא זמר בעלמא כמ"ש התוס', הרי שאמרו בפירוש שלקריאת התורה צריך נעימה דה דהיינו הנגינה כמו שעושין כל ישראל, איש איש כדרך ארצו ועמו

וראי' ברורה לכל זה ממה דאי' בש"ע א"ח סי' רפ"ב ס"ה והוא מתשובת הריב"ש הביאוהו הב"י בסי' הזה: אם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא מאותן שעלו לקרות בתורה וכו' זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות ולברך וכו': וכתב עליו המגן אברהם ס"ק ל"ד, וה"ה בשבת של חזון אפי