צרור החיים (לונשטם) קו

טעמים, ר"ל שהבינו פירש המקרא ע"י פסקי טעמים, ולזה נמסרו לנו הטעמים, שלא נקרא בתורה כקורא אגרת בהבלעה אחת בלי רוח בין הענינים ובקול הברה בלי נעימה, כ"א לקרות בתו"הק בקול נעימה ובתנועות מתחלפות לפי הענין, כמשפט אנשים חשובים בדברם איש אל אחיו, ינעימו קול דבריהם לפי ענין שיחתם, אם שמחה, אם קנה, אם רינה, אם תחינה, כפי נעימת הדברים שבפי כל אדם, ולפי נימוס המדינה, ואחרי אשר אנו רואים דבנגינה המורשת לנו מאבותינו אין אנו מבינים פי' המקרא וענין הדברים כלל, ועוד משבשת דעת השומע בקול עולה ויורד, עד כי אינו מבין מאומה, לזה אין אנו משעבדים לנגינה זו, ורק בדורות הראשוני' אשר כל דבריהם הי' בנגינה כזו, לכן גם בס"ת קראו בנגינה זו, אבל אנחנו בדורנו עתה ובארצינו אלה, נגינת דברינו על אופן אחר, לכן המצוה עלינו לקרות כפי נעימת הדברים שבפי כל אדם, כמו שאנו רואים במדינת שפאניא ופורטוגאל, תוגרמא וברבריא וארץ הצבי, בכל מדינה ומדינה יש להם נגינות מובדלות זו מזו, כל אחת לפי מנהג הנעימה בדבריהם בין איש לרעהו

ובגמרא עירוכין דף ד"ב: ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים, וכ' שם המרש"א שהי' לשלמה אלף וחמשה פסקי טעמים, וזה ויהי שירו חמשה ואלף, דפיסוק טעמים לפי התנועות הוא ממש שור, וע"י פסקי הטעמים מובנים דברי תורה, עכ"ל. וכתבו המפרשים שהי' לראשונים פסקי טעמים אף בדברי חז"ל, ר"ל נעימות קול לפי ענין הדברים, וזה שאמרו בעירובין ובמגילה כל הלומד בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים וכו', לפי שאף בדברי חז"ל צריך האדם להנעים קולו לפי ענין הדברים. ועוד דאם הנגינה מאבותינו מעכבת, והיא חוקה כפרה אדומ', איך אנו משנים אותו כמה פעמים בשנה, כמו בר"ה ויוה"כ יש לנו נגינה אחרת בט"ב נגינה אחרת, והמוהל יש לו נגינה אחרת. ואם היא גזרית ומעכבת איך נוכל לשנותה, אלא ודאי הדבר נכון כמו שכתבתי, ומי אשר אמת מגמתו, יבין כי כנים דברי, ודי למבין עכ"ל

מי אשר אמת מגמתו, יבין כי שטות והבל ושקר יפצה פיהו, ונאמר ראשונה

הראי' אשר הביא ממדינת שפאניא ופורטוגאל. תוגרמא וברבריא וארץ הצבי. איני יכול לצייר, איך לא בוש להפיח כזב לעיני כל ולעיני השמש, ויצא בזה מן הכלל שאמרו לנו חז"ל: כל מילתא דעבידי לגלויי לא משקרי אנשי, והוא לא חשך שפתיו לשקר בדברים גלוים ונודעים. אני מוחל לו שמתוך רתיחת חשקו להימין השמאלית, שכח שבששפאניא ופורטוגאל, לא יראה ולא ימצא שום יהודי, אבל איך כזב ירצה לומר על אנשי תוגרמא וברבריא וארץ הצבי: שהם קוראים נגינה, רק כל אחת כפי מנהג הנעימה בדבריהם בין איש לרעהו. והוא שקר גמור. והנה המחבר מעיד כזה את אשר בעצמו דבר עם אנשי ארץ הצבי ואנשי ברבריא ואנשי מצרים, וגם טרם כתבו זאת חקר עוד הפעם אצל איש ירושלים אחד שבק"ק אמשטרדם שהוא נודע ומוחזק לכל לאיש צדיק חסיד ישר ונאמן, ודבר אחד לכולם, שכל המדינות האלה יש להם נגינה מיוחדת על פסקי הטעמים, על כל טעם וטעם שתקנו אנשי כנה"ג ז"ל. אמת שאין נגינתם כנגינתנו, ונשתנו מדינה ומדינה, כפי דרכי הנגינה הנהוגות אצלם כי ינצחו בנגינתם, כנודע שנשתנה טבע הנגינה לפי השתנות טבעי עורקי אנשי הארצות, מלידה ומבטן. אבל שיקראו בתורה באותה נגינה שידברו בין איש ובין רעהו, זה לא הי' ולא נברא. והנה בעל הנוגה הרחיק עדותו, ולא הביא ראי' מהספרדים