צרור החיים (לונשטם) קב

הראוי, ובזמן הראוי, לא יעדרו דבר, כי יגיע עליהן על יד סוד התפלות האלה, את אשר הגיע עליהן ע"י מעשה הקרבנות. וזה דבר מוסכם בכל הראשונים והאחרוני' שהתפלה היא דוגמת העבודה ומעין הקרבנות. והוא על דרך שכתבנו

ומה שנחלקו בברכות ריש פרק תפלת השחר אם תפלות כנגד תמידין, או כנגד אבות תקנום. לא פליגי אלא בזמני התפלה, דמר סבר שלא נגלה לנו רז זה שיהיו הזמנים האלה מועדים אל היכל ד', עד אשר נצטוינו על עבודת הקרבנות באותן הזמנים, ומשם למדו אנשי כנה"ג אשר תקנו תפלותיהם מעין העבודה בבית המקדש, לקבוע תפלתם באותן הזמנים שנקרבו הקרבנות. ומר סבר, שכבר נקבעו הזמנים האלה ע"י אבותינו הראשונים אשר רוח ד' החל לפעמם, ונתאמתו מחשבותיהם ע"י הקרבנות אשר פי ד' צוה להקריבם באותן הזמנים אשר גבלו לנו הראשונים, ומהם למדו אנשי כנה"ג עשות כמוהם. אבל על ענין איכות הברכות, אין חולק בדבר שנקבעו לנו חלף מעשה הקרבנות אחרי אשר יעדרו

וכיון שנתקנו אלה התפלות כנגד התמידין, כמוהם הן עלינו חובה, והם עבודת היום, שאינו תלוי ברצונינו להתפלל אותן או לא להתפלל אותן. אבל חק הם לכל אשר בשם ישראל יכונה להתפלל אותן באותן הזמנים שתקנו לנו אנשי כנה"ג. ואף אם נדע אנחנו לתקן תפלות וברכות שיראו יותר נאים וצחים מאותן אשר תקנו הם, איננו רשאים להחליף נוסחאותיהם בנוסחאותנו, כמו שלא היינו רשאים להחליף את הכבש בן שנה שהוקבע לתמיד, בשור פר נאה ושמן, כי לא לצד חוציותם הנראים והנגלים לעין כל, יתראו אלו העבודות הקדושות, כי אם לצד פנימיותם העמוק והנסתר מכל אשר לא תופע עליו נהרה משמי מעל. כזה כן זה יש בענינם כונות מיוחדות שבדרך זה נוכל לעבוד את ד' ולא באופן אחר. וכמו שלא נוכל לשאול על כונתו יתברך בקבעו כבש בן שנה דוקא לעבודתו, כן מיום אשר נעדרו אלה הרואים במחזה הנבואה, אשר מימיהם פסקה הנבואה לא נמצא עדיין איש אשר יכול לשאול על מה רק באופן זה ולא באופן אחר תקנו התפלה והברכות, ומה הי' כונתם

? ואלה התפלות והברכות הקבועות עלינו חובה, הן הנה אשר אמרנו והוכחנו ובררנו ב"ה בראיות ברורות וחזקות בריאות וטובות שאין לזוז מהן ימין ושמאל, שלכתחילה צריך האדם להבין בלה"ק ולאמרם בלה"ק בכונת הלב, והיא היא התפלה החשובה והיקרה שכונו אלי' אנשי כנסת הגדולה. אמנם גם בהיותו נלעג לשון אין בינה, ואינו מבין בלה"ק, גם עליו דלתי שמים לא נסגרו, ויש לו שני דרכים שוים. האחד, להתפלל בלה"ק אף שאינו מבין, והשני להתפלל בשאר לשון שמבין, ממש אותה הנוסחא ואותה הכונה שיש לה בלה"ק. אבל להתפלל מתוך העתקת לשונו' מדינותינו, שהשמירה בם מהשבוש נמנע, כאשר בררנו, אסור הוא, ואין אדם יוצא בתפלה כזו ידי חובתו

ואם יאמר באמת איני יוצא ידי חובתי, ותהי' תפלתי נדבה: עליו ודאי נאמר הנה שמוע מזבח טוב, ולמה לי רוב זבחכם וכו'

? ויצא לנו מדברי אלה שכמו שבזמן שהי' בית המקדש קיים, אף אם קרב התמיד וכל קרבנות הקבועים חובה, במועדם ובזמנם, בכל זאת הי' לרצון לפני ד' להקריב קרבנות נדבה, איש איש כפי יד יכולתו הטובה עליו, ורוח נדיבה אשר תמכתהו, יען כי בם יתראו רגשות לבב האדם וכוסף נפשו להתרצות לפני אביו שבשמים. כן בימים האלה, כאשר בעונותינו שרבו, בטלו ניחוחי קרבנותינו, ונשלמה פרים שפתינו, ותפלתינו תכון קטורת, שגם אחרי ששלמנו חובותינו, ר"ל השלשה תפלות ביום, שהם כנגד תמידין ומוספין: