צאן קדשים צט

שבין כל לחם ולחם היה גובה טפח יותר פחות משהו בין לר"י בין לר"מ כדמסיק לקמן דצ"ו ע"א נמצא בין הכל היה לר' יוחנן השולחן מקדש י"ז טפחים פחות משהו והסניפים היו כמין עיגול לר"י ואותו עיגול הי' תחת שיפוע של כל לחם כדמסיק לקמן דצ"ד ע"ב וע"כ היה הסניפים גבוהים מעל לחם העליון כדי לסמוך לראש הלחם העליון נמצא הסניפים היו גבוהים עכ"פ יותר מי"ז טפחים קרוב לי"ח טפחים מ"ה המנורה היתה ג"כ גובהה י"ח טפחים במלואה כנגד הסניפים אע"ג דאפשר דהסניפים היו מעט פחותים מי"ח טפחים עכ"פ היו גבוהים יותר מי"ז טפחים ולזה כיון ר"ת כנ"ל ברור דוק ותשכח. וכ"כ תוספת בהדיא לקמן דצ"ו ע"א ד"ה המזבח כו' דגובהן של סניפים היה ג' אמות שהם י"ח טפחים ומתמיה מ"ו הב"ז על זה וכאשר כתבתי נכון הוא דברי תוספת:

דף כ"ט ע"א גמרא ולמעלה כתיב והפרח והנרות והמלקחים זהב הוא מכלות כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה כפתורים דמנורה גופא תרי ושיתא דקנים ויש בכל קנה וקנה כפתור ופרח כדכתיב כו' הד"א וכצ"ל:

בא"ד בקנה האחד כפתור ופרח הרי ח' כו' כצ"ל:

בא"ד הא חד סר הס"ד והשאר יש למחוק דיתור לשון הוא וכ"ה בס"י:

ד"ה ומי חסר וכו' אלף ככר כו' כצ"ל:

בא"ד אלמא בכל פעם חסר ככר הס"ד. אע"ג דאין זה מכוין דמתחלה כשהיה אלף ככר בכור לא היה נחסר ורק ככר אחד א"כ אח"כ שיתמעטו הככרות יתמעט גם החסר ולא היה נחסר ככר שלם ואפשר לומר דבכל פעם שהכניסה לכור היה האש כ"כ גדול כמו מתחלה כשהכניסו אלף ככר ומ"ה היה נחסר בכל פעם ככר כמו בתחלה אף שנתמעטו הככרות ומ"ו מהרש"א בחידושיו כתב דצ"ל בזה כמו בעישוריית' דרבי דפעם א' היה חסר יותר מככר אחד ובכל פעם שיתמעטו הככרות נתמעט החסר:

ד"ה ממקום טהרה כו' הראוהו למשה מנורה ועשה כנגדה הס"ד וכצ"ל. ולפ"ז צ"ל דליתא ליה דרשה דלקמן דיליף מתבנית' דארון ושולחן שירדו מן השמים. ולענ"ד אפשר לפרש דהכי קאמר כיון דהמנורה נעשית מעצמה כדפירש רש"י בחומש שהשליכו ככר לאור והוציאו ונעשית מעצמה מ"ה קאמר שמעשיה ירדו ממקום טהרה משא"כ בארון ושולחן אע"ג דירדו נמי מן השמים ס"ל אפ"ה מעשיהם היה ע"י אדם רק שנעשו בתבנית כפי שירדו מן השמים ומ"ו מהרש"א מתרץ בע"א עיי' שם:

ד"ה הכי נמי כו' בתמיה הס"ד וכצ"ל:

ד"ה הכא כתיב כמשפטו כו' כצ"ל:

ד"ה וזה אשר כו' ועשייתם תחלתה זביחה היא וכתיב כו' כצ"ל:

ד"ה תוכו כו' שבפני הס"ד:

ד"ה יריכו כו' ובתפילין קמיירי הס"ד. וכתב מ"ו הב"ז שני טעמים מה שכתב רש"י ובתפילין קמיירי ועל הטעם השני כתב שכן עיקר לענ"ד וז"ל דבס"ת יכול לתקן ולתלות הה"א בין השיטות ולא שייך ביה לישנ' דפסול דמשמע דאין לו תיקון אבל אי איירי בתפילין א"ש דלא מהני תיקון דהוי למפרע עכ"ל. ותמיה לי שנעלם ממנו מה שכתב רש"י במסכת עירובין ד"ב ע"א ד"ה פסולה כו' דשם כתב רש"י בפירוש דשייך למיתני לשון פסלות אע"ג דמהניא בה תקנה כל כמה דלא מתקן ליה איקרי פסולה ע"כ הטעם הראשון הוא העיקר עיי' שם:

תוס' ד"ה סילוקו כסידורו ולמ"ד אין תנור מקדש כו'. פי' למ"ד אין תנור מקדש היה נאפת מע"ש ואי אפשר שישמור החום עד השבת בשעת סידורו. יש מדקדקים מנ"ל דילמא היה הנס שיהיה חם גם מע"ש שנאפה עד הלקתו עכ"ל ונלע"ד ליישב דרך אמת דבלא"ה יש לדקדק למה היה מגביה השלחן עם הלחם וע"י זה היה ראוי לקבל טומא', הלחם הפנים בעצמן היה להגביה ולהראו' לעולי רגלים שהיה חם בעת סלוקן, אלא ע"כ דמ"ה היה מגביה השולחן שהנס נעשה ע"י השלחן שהשלחן היה משמר את חום הלחם ולפ"ז אי אמרינן שהיה הנס שיהיה חם מע"ש שנאפה עד השבת א"כ היה הנס בא מכח הלחם ולא מכח השולחן א"כ למה היה מגביה השולחן ולא הלחם נ"ל. ועיי' בתוספת דחגיגה דכ"ה ע"ב דכתבו בע"א ומ"ו הב"ז הניחו בצ"ע:

ד"ה שלשה דברים כו' ואמרי' במדרש כמין כו' כצ"ל:

בא"ד ויש לומר דלא שייך כו' ובתירוץ זה מיושב נמי קושי' ראשונה ועיין בחולין דמ"ב ע"א:

ע"ב גמרא אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני כו' ואפשר לומר דאיתא בס' עשרה מאמרות דלכך לא ידע משה מזה דקאמר ר"ע לפי שר"ע היה באותו זמן מופשט מחומר אלא נשמה ולא היה לו שום מסך ומבדיל ומשה היה עדיין בחומר הגוף כו' מ"ה אמר הקב"ה למשה שתוק מה שאתה שותק עכשיו ואי אתה מבין מה שאמר ר"ע כך עלה במחשבה לפני שעדיין ר"ע במחשבה ולא בפועל הגוף:

שם זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה כו' א"ל דאיתא בראשית ברא אלקים מתחלה עלתה במחשבה לברא העולם במה"ד כיון שראה שאינו מתקיים שיתף מדה"ר כן הוא מפני הרשעים אבל הצדיקים עדיין הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה כמו שעלה במחשבה מ"ה אמר הקב"ה למשה כך עלה במחשבה. ועוד יש ליישב כיון שהיה ר"ע תמיד חושב ומצער אימתי יבא לידי ואקיימנו והקב"ה לא גרע מצדיק עינו ונתן הקב"ה משאלות לבו וז"ש כך עלה במחשבה לפני פי' לפני ר"ע. ועוד י"ל דאיתא בפר' היכלות תחת כל אח' וא' מעשרה הרוגי מלכות היה קיסר ושר במקומו נידון ותחת ר"ח ב"ת נידן הקסר עצמו ר"ח ב"ת על כסא מלכותו עיי' בבחיי פר' ויגש וז"ש הקב"ה כך עלה במחשבה שלא יהיו נדונין במעשה אלא במחשבה:

שם ומאי טעמא תלי' כרעי' כו' אע"ג דקו"ף נמי מרמז לזה כדאמרי' בפ' הבונה דק"ד ואפשר לומר דקוף מרמז למי שהיה רשע מעיקרא דמסייע לו ומכינו' לו פתח אע"ג דאפשר לו ליעול בהך שתחת רגלי הקו"ף בפתח ימין וה"ה מרמז למי שהיה צדיק מעיקרא ונעשה רשע ויצא לתרבות רעה דאינו יכול ליעול בהך פתח שיצא דבעי סיוע' יותר מפני יצר הרע דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ואפ"ה מסייעי' לו. ומ"ו מהרש"א בחידושיו מתרץ בע"א בדוחק נ"ל:

שם אני קושר לו כתר כו' כצ"ל:

שם והוא דכתיב רובי דספר' כו' פי' רוב כל דף התיבות מיושרים וכשרים ואפי' יש בכל דף ודף כמה פסולים וכמה טעות אותו דף שלימה מצלת:

רש"י ד"ה מי מעכב על ידך כו' שאתה צריך להוסיף עוד כו'. פירוש מי מעכב ע"י מלכתוב בפי' עד שאתה צריך לתגא האותיות לרמוז איזה דרוש כתוב בפי' וע"ז השיב לו עתיד אדם א' לדרוש. על כל קוץ תילי תילים הלכות וא"א ליתן בכתב כדאמרי' בגיטין דתורה רובה בע"פ ומיעוטה בכתב כדכתיב אכתוב לך רובי תורתי וגו' והא דהשיב לו תילי הלכות דוקא אפשר דמרמז לו בזה דאסור לכתוב הלכות כדאמרי' שם נ"ל וע"פ זה אפשר ליישב דברי דוד המלך ע"ה מה שאמר בתהלים לי קוו רשעים לאבדני עדותיך אתבונן לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד דיש לדקדק מאי דקאמר עדותך אתבונן מאי שייכות לזה דרשעים קוו לו לאבדו ועוד מה דקאמר לכל תכלה וגו' מאי שייכות לדלעיל ונ"ל דידוע דשונאי דוד היו אומרים עליו שאסור לבא בקהל שבא מרות המואבי' ועמון ומואב אסור לבא בקהל ה' רק דחכמים דרשו מדכתיב מואב משמע ולא מואבי' ואיתא במדרש דשאל האי מינא לר"ע אם תורה שבע"פ אמת למה לא ניתן בכתב והשיב לו דתורה שבע"פ אין לו קץ וסוף מה שעתיד כל חכם לדרוש וזהו כונת דוד המלך לי קוו רשעים לאבדני מקהל ה' רק עדותיך אתבונן מכח התורה שנקרא עדות דכתיב מואב אתבונן ונדרש דמואב ולא מואבי' ולא תקשה ע"ז אם התורה שבע"פ אמת מה שדרשו חכמינו ז"ל למה לא ניתן בכתב מ"ה קאמר לכל תכלה ראיתי קץ אבל רחבה מצותך מאוד ואין לה קץ ותכלי' ומ"ה לא ניתן בכתב נ"ל:

ד"ה אחת בה"י כו' ואש ואויר כו' כצ"ל:

בא"ד יצירה הס"ד:

ד"ה לא מסתיים כו' ופתח יתירה הס"ד:

ד"ה הוא יליץ הקב"ה יליץ אותו כלומר כו' כצ"ל ד"ה מעשיהם אין דומים כו' וכבודו של כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה שעטנז גץ כו' ובפ' שבת כתיבת יד כתב דרש"י צייר כו' כצ"ל ובטור י"ד סי' רע"ד לא הביא רק ב' הפירושים:

בא"ד מ"ר ובשימוש' רב' כתיב דט"ט דלטוטפות צריכא ה"ה זיונין כו' כצ"ל. ועיי' ברב אלפס בהלכותיו:

ד"ה דחעריה לגגיה כו' ור"ת פי' כו' פי' דר"ת דייק מדקאמר לגגה דחי"ת ולא קאמר לתגא דחי"ת דדבר שהוא למעלה בסוף קרוי תגא ובאמצע האות קרוי גג בא"ד ולפי' הקונטרס לא יתיישב כל כך כו' ולענ"ד לפ"ה נתיישב יותר מפר"ת כיון דקתני ועשאו שני זיינין ולפר"ת במחיקת גג' של חי"ת נעשה ב' זיינין מאליהם והל"ל ונעשו ב"ז אבל לפרש"י צריך עשי' למחוק באמצע הגג ולהפריד' מהדדי לעשו' ב"ז נ"ל:

ד"ה ומאי טעמא כו' ור"ת מפרש בתחל' כזה כמו תגא כו' פי' בעוקץ שמאחוריה שלא תהא עגולה מאחוריה ונראית כמו רי"ש רק כמו תגא דדלי"ת ומ"ה כתב ר"ת כמו תגא ולא תגא ממש כמו שיש מפרשים כזה תגא ממש